בתקופת ימי הביניים הגיעו לברזאן קומץ מתיישבים יהודים.

תחת חסות בני השבט הכורדי התיישבו במקום ועבדו בחקלאות. בתי המגורים שלהם נבנו בשכונות נפרדות והיו עשויים מאותם חומרים של שכניהם - טיט ומוץ ומוטות כרותים ישרים של עצי צפצפת שהובאו מהנהר. עם השנים מספרם הלך וגדל, הם שיפרו את מגוריהם, ארגנו לעצמם קהילה והוסיפו לשֵם משפחתם את שֵם המקום שהיה למותג וגאווה בכל האזור.

הברזאנים היהודים שילבו חול עם קודש – עסקו בחקלאות וטיפחו את המורשת היהודית.

בלב הכפר עמד בית כנסת מפואר - בנוי מאבני בזלת ובולט בין בתי העיירה. בית הכנסת שימש גם כישיבה לצעירים וממנה יצאו רבנים, שוחטים ומנהיגי קהילות.

מאז שקבעו את נחלתם בברזאן, הצמיחו הברזאנים אילן יוחסין שמגיע עד רבי נתנאל הלוי (המכונה: "באבו סבא", האב הזקן) - דמות רבנית ידועה ששמה נפוץ בקרב קהילות יהודי כורדיסטן העירקית במשך מאות שנים; בנו, הרב שמואל ( אָדוֹנִי ) ברזאני, שהקים ישיבות בקהילות והכשיר רבנים ומנהיגים; נכדתו הרבנית הצדקת אסנת ברזאני, אשר כונתה "התנאית" והיתה פייטנית, למדנית ופוסקת הלכות, וכיהנה כאשה בראש ישיבה.

מאותם מקורות נפוצה "שחיטת ברזאני" - קובץ הלכות שחיטה שנחשב מקור הלכתי מוסמך לשוחטים בקהילות היהודים בכורדיסטן. המחבר, שמעון בן יונה ברזאני, נמנה אף הוא על ענפי המשפחה שמוצאה מברזאן.

בראשית המאה ה-19 כבר מנתה קהילת יהודי ברזאן עשרות רבות של משפחות, רובן מענפים של משפחה אחת. כמה מהן צברו נכסי דלא ניידי - מלבד עבודת האדמה בה עסקו, היו בבעלותן חלקות שאותן השכירו לאריסים, ואלה הפיקו מהן תוצרת חקלאית.

חייהם של הברזאנים, הכורדים והיהודים, על אותה אדמה בלב האזור ההררי, הותירו רישומם  בהליכותיהם היומיות, בדפוסי החשיבה ובהבעות הפנים. הם הלכו ונעשו דומים באופיים הקשוח, הסגפני, המסתפק במועט ושמח בחלקו בלי להתלונן.

למראה הדימיון החיצוני של גברים ונשים קשה היה להבדיל מי שייך למי בין שני העמים.

הגברים - חסונים וצנומים, ממוצעי קומה, פניהם חזקות ובולטים בהן סנטר ומצח נחושים, גבות שחורות ונוקשות, ושֹפם הממלא את השפה העליונה. על ראשם הניחו מצנפת עשויה מכאפיות צבעוניות שכיסתה את שיערם, ועל גופם עטו מכנסי שאראוואל רחבי מידות.

הנשים – גופן נחבא מתחת לשכבות בגדים, צייתניות לכללים פטריארכליים, אימהות מסורות, ומנהיגות התא המשפחתי בין כתלי הבית, אחראיות לבישול ולטיפול בילדים.

אלה ואלה, הכורדים והיהודים, שמרו בקנאות על דתם בתוך מסגרת משפחתית שהכילה הורים, ילדים, נכדים ונינים – כולם התגוררו יחד על אותה חלקת אדמה. הם העדיפו נישואים בתוך המשפחה אך כשההיצע המקומי של בן או בת זוג היה דל, יצאו לכפרים סמוכים למצוא חתן או כלה.
 

באמצע המאה ה-19 עמד בראש המשפחות הברזאניות היהודיות - הרב החכם צמח (ברזאני – שמשמעו: יליד ברזאן).

הרב צמח כיהן כמנהיג דתי, עמד בראש הישיבה שהתקיימה בתוך בית הכנסת, ונקרא בפי כל "חכם צמח", כמקובל בקרב היהודים בכורדיסטן. הוא לימד צעירים את תורת ישראל ופרקי הלכה שעברו מדורי דורות, והיה לדמות רבנית ידועה ומוכרת בקהילות ובמרכזים יהודיים. הוא גם ניהל את עסקי המשפחה - חלקות אדמה שהוחכרו לחקלאים, מהם הביא את פרנסתו.

בנו, חכם ששון, נשא לאשה את וורדה, בת העיירה הסמוכה, עקרא, ועבר להתגורר שם ולכהן כרב הקהילה המקומית.

שושלת הרבנות עברה לידי נכדו של ששון, שנקרא אף הוא חכם צמח, על שם סבו.

אביו של צמח, יוסף, בנו של חכם ששון, בחר לעסוק במסחר. בהיותו נער, למד והחכים אך כשהתבגר עזב את הלימודים בבית המדרש והתמסר לעבודה. יוסף העדיף את החול על פני הקודש, את המגע עם החיים עצמם - המקטרת שעישן, שיחה עם קונה ומוכר, פתגמים ששמע והעביר הלאה, ונסיעה אל היעד המסחרי הבא, אל המפגש הבא, העיסקה הבאה.

יוסף נשא לאשה את אסתר שילדה לו שלושה ילדים, ולאחר מכן נשא את רחל, שילדה לו ארבעה ילדים. עם רחל וילדיהם המשותפים עבר להתגורר בבגדד, שם הרחיב את עסקיו, ומשם עלו למדינת ישראל. הוא וכל ילדיו ומשפחותיהם עלו בעליית "עזרא ונחמיה", והתאחדו במעברת הקסטל שהוקמה בהרי ירושלים.