בין הזמנים

 

העולם עצר מלֶכֶת.
עכשיו זה כבר ברור: שלוש המילים האלה מספרות את סיפור ימי הקורונה – ימי פרידה מהעולם שהיכרנו.
ברגע זה ממש אנחנו על תֶפֶר זמנים – בין העידן שהיה, לבין העידן הבא בתולדות האנושות.
משהו מתרחש, ואין לנו מילים לתאר את ההתרחשות. אפילו הטרמינולוגיה המוּכֶּרֶת לנו, כבר לא יכולה להסבירה. זה לא לָבָּה של הר געש מתפרץ ולא רעידת אדמה. לא מלחמה ולא פצצת אטום – אין הריסות ואין חורבן. לא גוג ולא מגוג.
רק שקט.
דממה שמתערבבים בה חיים ומוות, חולי ובריאות, והמתנה דרוכה להתרחשות הבאה.
שמונה מיליארד אנשים על פני הגלובוס מכונסים בביתם, מפוחדים מהלא נודע. אולי זה אלוהים ואולי הטבע או כל ישות אחרת – יהיה מי שיהיה, הוא כרגע שולט בעניינים, ואין לנו מושג מיהו או מהו. מי מפזר וירוסים שגודלם נמדד בננומטר ומחליט איפה יתמקמו. איך נקבע מי יחיה ומי ימות. ומי הוא במאי הסרט שבו משתתפים כל יושבי כדור הארץ, והוא גם כותב וגם מביים סצנה אחר סצנה, בתיזמון מושלם.

עוד מעט נצא מהסרט ונגלה כי מה שהיה – לא יהיה.
תם עידן השפע הנוכחי. סמליו המובהקים קורסים לנגד עינינו בזה אחר זה – הבורסה, חברות תעופה, נדל"ן, אולימפיאדה, חתונות, אניות תענוגות, מכוניות בליסינג. ומעל כולם: תרבות הפנאי. זו שהבטיחה לנו את שלמותם של החיים הטובים.
עידן חדש יפרוש עלינו את כנפיו ויביא שינויים באורחות החיים, במערכות יחסים, במסחר ובכלכלה, בילודה, במלחמות ובשלום בין עמים. אולי יבוא גם שפע, בעוד כך וכך שנים, אבל זה יהיה שפע שונה ממה שהיכרנו עד אתמול. ואת הדרך אליו יעשו המומחים להישרדות.
האנושות תשרוד את החודשים הבאים, את השנים הבאות. רק קומץ קטן, אולי אפילו זניח, ימותו מהווירוס.
קומץ גדול יותר – ימותו מדאגות, מאכזבות, מהזנחה, ממחסור במנגנוני הישרדות. כל השאר ימשיכו להתקיים בדרך זו או אחרת. הרפואה והטכנולוגיה יציידו אותנו בכלים נוחים להעלות את תוחלת החיים עד 120, אולי אפילו יותר, ולחיות בעושר או בעוני, באושר או בתיסכול והשלמה עם מה שיבוא.

בימי הקורונה האלה, בתפר שבין העידנים, מדפדפת ההיסטוריה אל הפרק הבא שלה, ולוקחת אותנו אל הווייה שתקבע את התודעה הבאה. בהווייה הצומחת נמשיך לעשות שימוש במושגים הלקוחים מהעולם הישן – חלקם יעבור איתנו לעידן הבא, וחלקם יימחקו או יעברו לגוגל, הארכיון הקולקטיבי של האנושות.
מושג אחד נוכל לקחת איתנו הלאה: סדר עולמי חדש.
מדי פעם נעלה אותו על סדר היום, וניזכר איך היה כאן פעם, לפני שהעולם עצר מלכת.

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

70 שנות היסטוריה במבשרת ציון, מאת: שלומי רוזנפלד

פרקי היסטוריה של היישוב מבשרת ציון, כפי שהובאו בהרצאה שהתקיימה ב-1 בספטמבר 2019.
ההרצאה עלתה ליוטיוב וניתנת לצפייה והאזנה.

70 שנות היסטוריה במבשרת ציון - הרצאה אינטראקטיבית בסרטון יוטיוב

70 שנות היסטוריה של מבשרת ציון

לראשונה, מסודרים דפי ההיסטוריה של היישוב על ציר הזמן, בהרצאה אינטראקיבית שעלתה ליוטיוב.
ניתן לצפות בה בקישור:    https://youtu.be/f0W3vbYPit4

דמויות, מקומות והתרחשויות המוזכרים בהרצאה:

הר הקסטל, מוצא עילית ומוצא תחתית, מחצבת הקסטל, כפר אל-קסטל, כפר קאלוניה, הבית האדום, ארזה.
קרב הקסטל, מעברת הקסטל, עליית עזרא ונחמיה, יהודי כורדיסטאן, יהדות עיראק, העם הכורדי, מעוז ציון.
אגודת "גני ירושלים", יהודי מרוקו, העלייה ממדינות צפון אפריקה, מבשרת ירושלים.
ראשי המועצה המקומית מבשרת ציון: אשר לזימי, נתנאל גבאי, מלכיאל ברזאני, אלי מויאל, צדוק בן יצחק, דניאל עזריאל, כרמי גילון, אריה שמם, יורם שמעון.
המפד"ל, מפלגת העבודה, מפא"י, ועדה קרואה, מפגש תרבויות.
מרכז הקליטה במבשרת ציון, יד אסא על הר אחירן, קניון הראל, גשר הראל, עין חמד, מתנ"ס מבשרת, יאיר רומח.

המרצה: שלומי רוזנפלד.
האולם: "קמץ" במבשרת ציון.

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

שיעור מולדת

שיעור מולדת

מאת:
שלומי רוזנפלד

 

בחודש אביבי אחד של שנת 2048 יתקיים בירושלים טקס חילופי ממשלה.
זה עתה הסתיימו הבחירות בישראל. שתי מפלגות גדולות התמודדו ראש בראש: מפלגת כחול לבן היהודית מול מפלגת הסהר הירוק הערבית. כצפוי, ניצחה המפלגה הערבית, וקיבלה מהנשיא היהודי את המנדט להרכיב ממשלה. בסיומו של משא ומתן מהיר חתמו הערבים הסכם קואליציוני עם נציגי המפלגה החרדית במגזר היהודי, ונסללה הדרך להחלפת השלטון – ראש הממשלה היהודי האחרון, יעביר את השלטון לידיו של ראש הממשלה הפלסטינאי הראשון.
הטקס יהיה שגרתי, כמו כל הטקסים שקדמו לו במאה שנות קיומה של ישראל.
השמש תזרח כתמיד, מעל שמיה של המדינה המאוחדת ישראל-פלסטין (שם זמני), והחיים לא ייעצרו לרגע. סדר היום לא ישתנה – במקומות העבודה, בבתי הספר, בחנויות, במשרדים, בכבישים ובשדות החקלאים.
מי שיצפה בטקס שישודר בשידור ישיר בכל אמצעי התקשורת – יוכל להקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. מי שיהיה עסוק באותה שעה, יוכל להקשיב לו במהדורת החדשות שתשודר בערב, שם יצפה בפרשנים וישמע אותם מדברים על קיצה של תקופה: ביום זה יבוא לסיומו החזון הציוני, המילה "ציונות" תיכנס למירכאות ותהיה ערך אנציקלופדי. יסופר בו על התנועה והחזון, ועל יהודי הוזה – אחד שקראו לו בנימין זאב הרצל, שהוליך את בני עמו, היהודים, אל עוד אחת מהרפתקאות הנדודים שלהם.

השורות למעלה לא מתיימרות להיות נבואה.
ההיסטוריה הרי תמיד מהתלת באלו שיודעים מה יקרה מחר. היא מניעה את כנפיה ללא התראה מוקדמת וטסה לאן שבא לה, מביטה מלמעלה על היקום ויוצרת תהליכים שרק היא יודעת את סופם – פה טורפת קלפים, שם מחביאה ג'וקרים, מאחדת ומפצלת מדינות ועמים, בוראת ביד אחת ומשמידה ביד השנייה.
במקום להתנבא ולהמר, אפשר לשחק מולה ברידג' – לקבל קלפים מעורבבים ולייצר מהם סדרות עוקבות של דמויות ואירועים, לשלוף את הבאים בתור מהערימה, לזכור מה היה ומה הווה תוך דילוג בין הקיים לבין הצפוי.
תוצאה אפשרית ומושכלת נכתבת כאן, ומותנית בנסיבות ובשחקנים סביב לשולחן:
אם לא נופתע ואם שר ההיסטוריה יהיה עסוק בשנים הקרובות בחלקי הגלובוס האחרים, ויניח למזרח התיכון להמשיך במסלול בו הוא מתנהל, בלי התפתחויות מיוחדות – נוכל להתקדם בצעדים בטוחים אל טקס החלפת השלטון בירושלים, בשנת 48 למאה הראשונה של האלף השלישי.

כדי להבין את התרחיש העתידי, צריך להתחיל מהאמצע :
מתחילת המאה ה-21, הולכת ומתבהרת התמונה המזרח-תיכונית. מעליה מתנוסס כיתוב ברור:
בין ים התיכון לבין נהר הירדן יש מקום לשני עמים אבל אין מקום לשתי מדינות.
מתחת לתמונה – כותרת משנה והסבר קצר:
בחבל ארץ קטן כל כך המשתרע מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום, עם אוכלוסייה כוללת של כ-12 מיליון אנשים החיים בצפיפות אוכלוסין מהגבוהות ביותר בעולם – אפשר לקיים רק מנגנון שלטוני מסודר אחד.
כל פתרון אחר שמנציח שתי רשויות נפרדות ושני אורחות חיים וסדרי עולם שונים – יותיר את החיכוך בין העמים. כל חומה תיפול, כל גדר תיפָּרֶץ, וכל אמצעי שינסה לחלק הרים וגבעות, בתים ושכונות, שדות ומישורים – לא יחזיק מעמד, ויקרוס. עד שתהיה כאן מדינה אחת דו-לאומית ומאוחדת שיש לה פרלמנט עם נציגי כל העדות והפלגים החיים בין הים לבין הירדן.
מי יזכה בשלטון המאוחד?
הרוב יכריע.
ובקצב הזמן הנוכחי, זה הולך ומסתמן כרוב לא יהודי.
בשנת 2048 כבר יהיה כאן רוב ערבי ברור.

האם זה נורא ?
היום זה נראה ממש רע. לפחות בעיניים יהודיות.
הישראלים היהודים, בני דור שני ושלישי לניצולי שואה ולנרדפי פוגרומים, חיים את העבר, זוכרים כל יום את מה שעשו לאבותיהם, ומסרבים לחבור אל בני אומה אחרת, מחשש שזה יקרה גם להם. עבורם מדובר במלחמת קיום שלהם ושל כל העם היהודי מול העם הערבי שמעוניין להשמידו. יש להם סיבות טובות לחשוב ולהרגיש כך. מדובר בשני עמים שמבססים את תרבותם על דת ומורשת וערכים מתנגשים. על היסטוריה של מאבקי דמים. על עשרות אלפי קרבנות בנפש שהוקרבו על חשבון המתח ביניהם.
בני הדורות הבאים יעדיפו חיים לאורה של מורשת יותר מוארת ופחות אפלה.
משוחררים מהטראומות יהיה להם קל יותר להתבונן באופטימיות על עתידם, ליצוק תוכן פטריוטי משלהם, להפוך את האימה לחשש קל עד שתתפוגג. הם ימשיכו לחיות בשכנות יומית עם בני העם הערבי כי אף אחד לא ירצה לוותר. מלחמת הקיום המתמשכת תימאס על כולם, והרצון לחיות ישנה את סדר היום של כל תושבי המזרח התיכון.
מי שהתרחיש נראה לו מפחיד – כדאי שיילך מכאן לארצות אחרות, או ישלח את הילדים לפתוח חיים חדשים בגלות המאושרת של טורונטו, סידני, לונדון או מוסקבה החדשה.
מי שמוכן להשלים עם המצב, יכול כבר מחר בבוקר לארגן לעצמו סידור טוב יותר במסגרת האוטונומיה הישראלית העתידית. כדאי גם שילמד את המנטליות הערבית וכמובן את השפה שתהיה כאן שפה ראשית לצד העברית המדוברת היום.

התהליך נראה טבעי ופשוט:
כבר היום משתלבים אזרחי ישראל הערבים בתחומי הרפואה, המשפט והכלכלה.
בתוך 10 שנים יקום המנהיג היהודי אשר יפעל לשילובם המלא בכל תחומי החיים והממשל במדינת ישראל – בפוליטיקה ובביטחון, בחינוך ובתרבות, בספורט ובתקשורת. הוא יעז לומר בקול רם: "הארץ הזו שייכת לכל תושביה".
מהלך דרמטי כזה יוביל להפגת המתח בין הלאומים, בכל המרחב שבין הירדן לים, ואולי גם מעבר לו.
על פני השטח יתרחש ערבוב חברתי ותרבותי שבו המיעוט היהודי יקבל נתח מכובד בעוגת השלטון החדש, ואולי אף יתכנס באוטונומיות תרבותיות בתחומים מוגדרים עם גבולות פתוחים – לחרדים ולחילונים, לצפוניים ולדרומיים, ליושבי ההר ואנשי הדרום.

 

החלום עשה היסטוריה

 

כבר היום, אחרי מאה שנות ציונות, אפשר להבין מה שלא הבינו בהתחלה:
מדינת היהודים שתוכננה כאן, לא שייכת למזרח התיכון מבחינה תרבותית, לא מנטלית, לא דתית. לא כלום. החלוצים שתקעו פה יתד וכל ממשיכי דרכם – שגו מקוטב לקוטב. נשענו על כוחנות דווקאית אך כשלו בהומניות מיותרת; קיבלו רשיון מאומות העולם אך שכחו לחדש אותו ולשלם אגרה, כמקובל. ובכל התכניות להקמת הבית הלאומי שכחו לקחת בחשבון כי אין למתיישביו שום רצף טריטוריאלי אוהד – לא לשכנות טובה ולא חלילה למקרה אסון.
בסופו של דבר, בהתגשם החזון הציוני והחזקנו ביד מדינה משלנו – היא נשמטה לנו בין הידיים.

מאז נרקם החזון, לא הפסקנו לחפש דרכים להגשימו. במאבקים מזוינים ובמציאת פתרונות לשלום.
נקודת המפנה הגיעה עם "הכרזת בלפור", ביום בו הוענק ליהודים מפתח להקמת "בית לאומי". ההכרזה הציפה את השיח הפנימי בתוך העם היהודי ברעיונות לבניית הבית ומימוש הציונות – רק שניים מהרעיונות הגיעו הכי קרוב לקו הגמר: חזון ארץ ישראל השלימה, וחזון שתי מדינות לשני עמים. שניהם הובילו מאבק דמים ארוך ומתמשך בו נהרגים עשרות אלפי אנשים חפים מפשע.
למעשה, שניהם חדלו להתקיים.
נותרה עוד אופציה מעשית אחרונה וסופית: זו האומרת כי בין הים לבין הירדן יש מקום למדינה אחת, בה השלטון מעורב, וליהודים ולערבים בה ניתנת אוטונומיה תרבותית.
האופציה הזו – מדינה אחת לשני עמים – היתה כאן לפני 100 שנים בחסות הטורקים והבריטים. זו היתה ברירת המחדל של הימים ההם. במשך שנות דור נשחקה בעומס המאבקים עד שבאה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והכניסה אותה להקפאה.
ב-1967 החלה להפשיר.

רגע לפני מימוש ברירת המחדל, כמה מילים על מה שהיה ולא יהיה עוד.

חלום א': ארץ ישראל השלימה

לחלום על ארץ ישראל גדולה – חיים ארוכים ונפתלים.
הוא החל להירקם עוד בימיה הראשונים של הציונות, בתחילת המאה ה-20. רקמו אותו מימין ומשמאל. כאלה שנקראו "פאשיסטים", כמו אורי צבי גרינברג, וכאלה שנמנו על תנועת העבודה, כמו יצחק טבנקין, שנקראו "ביטחוניסטים".
ביישוב העברי הקטן הניחו להם לעסוק בטוויית החלום.
בשטח עסקו בעשייה ולא בחזון. המתיישבים שהתנחלו בחבל הארץ השומם יחסית, עזבו ארצות ועמים שבהם הרגישו זרים ומנוכרים, חסרי זכויות ובאו לכאן כדי להיות אדונים לעצמם, למשפחתם ולרכושם. מנהיגיהם הפרגמטיים תמכו בעשייה ודחפו להרחיב את שטחי המחייה ככל שניתן. לקבל מה שאפשר לקבל – ריבונות על שטח מוגבל, ולהתמודד עם המציאות.
לאחר הקמת המדינה, נקבעה המסגרת הבסיסית שלה, ובמשך שני עשורים, עסקה ההנהגה הישראלית בעיצוב פניה של המדינה הקטנה שקיבלו היהודים בחסות עצרת האומות המאוחדות.

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים.
בחודש יוני 1967, נדמה היה לרגע כי המאבק בין העמים הוכרע, ומהים עד הירדן קמה מדינת ישראל רבתי. יהודית. ריבונית. כמעט "מלכות ישראל" ההיסטורית ששלטה כאן אלפיים שנה קודם לכן.
העובדות בשטח הגשימו את החלום הישן – כוחות צבא ההגנה לישראל חנו על גדות נהר הירדן ותעלת סואץ ועל הרי הגולן, במרחק לא גדול מדמשק.
השטחים שנכבשו קיבלו את הכינוי:  "שטחים משוחררים" וכמעט כל יהודי ישראלי האמין כי שטח משוחרר לא יוחזר. סטיקרים וססמאות ברוח זו נפוצו בכל רחבי הארץ, ונאמרו מעל במות מפיהם של נואמים נלהבים. פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית דיברו על שיבת עם ישראל לארצו במונחים של גאולה. פזמונאים שוררו על כוחו וגדולתו של העם הזה וכמה טוב שהוא כזה. אנשי רוח, כמו נתן אלתרמן ומשה שמיר הצטרפו לתנועת "ארץ ישראל השלימה". אפילו בן גוריון, היחיד בדורו, שהוביל את הקמת המדינה העצמאית, הביע שביעות רצון מהחזון המתגשם.
להיות שמאלני, נחשב אז להשתייך לשוליים סהרוריים.
השמאל העיקש, יוצג אז בידי אורי אבנרי, לובה אליאב, וה"קומוניסטים" מאיר וילנר ותופיק טובי. מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית הם קראו לסגת מכל מה שהם קראו "השטחים הכבושים", דיברו על שתי מדינות לשני עמים, יהודים וערבים, והטיפו לדו-קיום מתוך עמדה של כוח ונדיבות.
אך הציבור היהודי הביט בהם במנוד ראש והתייחס אליהם בתערובת של זלזול, סלחנות וכעס – מהסוג המופנה לפלג קיצוני קטן.

מלחמת ששת הימים הביאה ניצחון מרשים ופתחה חלון הזדמנויות נדיר.
ממשלת ישראל ומנהיגיה החזיקו בידיהם את השליטה על ארץ ישראל גדולה וחלומית, וקיבלה הזדמנות למנף את הישגי המלחמה. ניצחון הצבא הישראלי עורר הדים ברחבי העולם כולו, הביא לעם היהודי גל של אהדה והערצה. העם הקטן והנרדף שחווה שואה נוראה רק שני עשורים קודם לכן, עשה את הבלתי יאומן – צבאו גבר על צבאות של מדינות גדולות בהרבה. לניצחון נלווה גם תחושה של צדק היסטורי. שהרי הוא בא אחרי מאבק דמים מתמשך בגבולות הישנים ואיומים חוזרים ונשנים של האויב "להשליך את היהודים לים".
זה היה הרגע בו מישהו היה צריך לקבל החלטה כי שטחי יהודה, שומרון ועזה, כמו גם רמת הגולן, הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ועובדה זו אינה ניתנת לערעור.
בשטחים אלה התגוררו כמיליון ערבים שלא יכלו לאיים על קיומה של המדינה, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה דמוגרפית. לא היה להם אבא ולא אמא. הם היו נספחים למדינות אחרות לפני שעברו להיות נשלטים תחת כיבוש נוסף, הפעם – הכיבוש הישראלי. כנועים ועייפים ממלחמות, גם הם היו שמחים לקבל אזרחות, תעודת זהות ודרכון, ולהיכנס למסלול שלטוני מסודר במדינה מתפתחת ומודרנית.
המנהיגות שהובילה את הניצחון נזקקה לזיכרון קצר, לא יותר. רק שני עשורים קודם לכן קמה מדינת ישראל, בדיוק כך. תוך כדי קביעת עובדות בשטח ובניגוד להחלטות מקוריות של האו"ם. שטח כבוש לא הוחזר, ונכלל בתוך גבולות "הקו הירוק".
אבל ב-1948, הוביל את הדרך דוד בן גוריון שידע לנצל הזדמנויות ולשלב חזון ומעשה.
ממשלת ישראל של 1967 חסרה מנהיג בשיעור קומתו.
חברי הממשלה, שיכורים מהניצחון, נסחפו עם גלי האופוריה ולא הביטו מבעד לחלון. שאננים ויהירים השאירו את האסטרטגיה לימים אחרים, ועסקו בטקטיקה – איך מתחזקים את השטחים הכבושים, איך מגינים על הגבולות החדשים, ואיך ממנפים את ההצלחה לשיפור כלכלי ומדיני.
רק את ירושלים המזרחית החליטו לספח למדינת ישראל, באקט סמלי וחגיגי.
בדיעבד, מתברר כי ההחלטה על איחוד ירושלים מסמלת את כישלונם בניהול אסטרטגיה וחזון. גבולותיה המוניציפליים של העיר כללו שטחים גדולים מדי. בתוכם התגוררו מאות אלפי פלסטינאים שהופרדו, לכאורה, מאחיהם ומשפחותיהם בכל שטחי יהודה ושומרון. זו היתה הפרדה מלאכותית שתעכב ותמנע בעתיד כל פתרון מדיני אחר.

אילו סיפחה ממשלת ישראל את כל שטחי יו"ש ועזה, היה יכול להתממש חזון ארץ ישראל השלימה. מדינה גדולה עם רוב יהודי ברור ומיעוט ערבי שמקבל זכויות לגיטימיות, כמו ערביי 48.
השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה היה מיטיב עם כולם, ומושך משקיעים זרים ועולים מכל הגלויות. פתיחת השערים ליהודי רוסיה היתה מזרימה לכאן יותר עולים, ומפוגגת עוד יותר את הסכנה הדמוגרפית.
גם הבעיות הביטחוניות היו יכולות לקבל מימד אחר.
בתהליך הבנייה של ארץ ישראל השלימה, צה"ל היה נדרש להתמודדויות בגבולות מול צבאות מצרים, ירדן וסוריה. ביטחון הפנים היה עניין למשטרה, ובכלל: בתוך המדינה אפשר היה לצפות להשתלבות ערביי ישראל הגדולה בחיים נוחים של דו-קיום. לא היתה להם מוטיבציה לשתף פעולה עם ארגוני טרור שחרתו על דגלם את "שחרור פלסטין". בתרחיש הכי פסימי, יתכן והיו פורצות כאן מלחמות תרבות לא אלימות, שמביאות לאיזון בין שתי התרבויות.
אפשר לראות בסופו של תהליך כזה, מיקס תרבותי המשלב את המזרח והמערב, ומשמש גשר אמיתי ביניהם. בשיאו – היתה יכולה להיווצר כאן מדינה בה שולט הרוב היהודי שמספרו הולך וגדל בריבוי טבעי ובהגירה מתמשכת של עולים חדשים.

זה לא קרה.
זה לא קרה כי אף אחד מהמנהיגים לא חשב עוד צעד אחד קדימה. כולם התבשמו מהאופוריה וחיכו שהמציאות תנהל אותם במקום שהם ינהלו אותה.
באין מנהיג בעל שיעור קומה, קמו קבלני חזון: אנשי הציונות הדתית, שיצאו ליישב את השטחים.
מתווי הדרך שלהם העתיקו את המתכונת ההתיישבותית ממעשי החלוצים הציונים החילונים בראשית המאה ה-20. אבל ההעתק לא היה דומה למקור. זו לא היתה שעתם של חלוצים שהיו מוכנים לפרוץ דרכים. זו היתה תקופה מודרנית, של חיי שפע ונוחות. חסרו תנאים ונסיבות שמייצרים מופת וסוחפים את יחידים ומשפחות אל הגבעות והמישורים השוממים שמחביאים פוטנציאל של איכות חיים.
ההמתנה המתמשכת להובלת דרך ברורה של המנהיגים, הותירה לציבור חלל אידיאולוגי. אל תוך החלל נשאבו אנשי רוח ואנשי מעשה שדיברו וכתבו נגד ההתיישבות בשטחים וערערו על הלגיטימיות שלה. הם השתמשו בנימוקים מעשיים של חוסר תכלית, ושילבו גם נימוקים רגשיים שחייבו מהעם היהודי לנהוג בהומניות בבני העם הנכבש. תחילה נשמעו המערערים "תבוסתניים" מדי, אך ככל שחלף הזמן גברו הקולות, נשמעו משכנעים והוציאו את המתנחלים מהקונצנזוס הלאומי.
הישראלים לא נהרו בהמוניהם להתנחל בכל השטח. רובם לא חשבו על "דיכוי העם הפלסטינאי" אלא העדיפו את הקיים, הנוח והקונצנזואלי.
אם לא די בכך, אנשי הכיפות הסרוגות שנהרו להתנחלויות הוסיפו נופך דתי למניעים האידיאולוגיים. הסממנים הדתיים הציבו מחסום לחילונים, שלא היה מה לחפש שם. הם העדיפו להישאר ולחיות במקום שבו הם חופשיים באורח חייהם.
רק שני יישובים גדולים – מעלה אדומים ואריאל – הצליחו להתמלא בערבוב של דתיים וחילוניים. שניהם קרובים מאד ל"קו הירוק" הישן, מרחק נסיעה קצרה מירושלים או מפתח תקווה (בהתאמה). שניהם ההוכחה כי החילוניות הישראלית יכלה למלא ערים גדולות ב"שטחים" אך הסתפקה בנגיסה קטנה בהם. רק מעט, קילומטרים ספורים, למקום שנראה בטוח יחסית ולא מסוכן.
ויותר לא העזו – על הגבעות המוריקות ביהודה ושומרון קמו קהילות קטנות ומסוגרות שרובן דתיות, יותר או פחות, ומעל פני השטח ריחף סימן שאלה אחד גדול.
לא קם המנהיג שיציב סימן קריאה.

כך נשפך החלב ועימו החלום על ארץ ישראל השלימה.
הערבים הנכבשים היו בעינינו ל"ערבושים" חסרי זכויות. בלי תשתית מגורים אלמנטרית, בלי זכות בחירה, בלי דרכון ובלי תעודת זהות. לקחנו אותם לעבוד בבניין ומלצרות, שילמנו להם משכורות רעב והסתכלנו עליהם מלמעלה.
הדיכוי וההשפלה הפכו מיליון ערבים לשני מיליון, ובמהירות לשלושה וארבעה – גברים נשים וילדים – חסרי זהות מוגדרת. לא ישראלים. לא ירדנים. לא מצרים. לא כלום. באין להם אופק חברתי, מדיני ותרבותי, לשאת אליו עיניים – הם נזקקו לפתיל קצר כדי להדליק אותם ואותנו באינתיפאדה אחת גדולה.
ובעודם כלואים ונאנקים בסבלותיהם, זיהו ארגונים "לשחרור פלסטין" את מוקדי הבעירה ויצאו לכבוש את הלב של בני עמם המדוכאים ומשוועים לחיות חיים נורמליים כמו שכניהם היהודים.

חלום ב': שתי מדינות לשני עמים

ריבונות פלסטינית מוגבלת מעולם לא היתה משאת נפש של הערבים המתגוררים בין הים לירדן.
בתקופת המנדט הבריטי זכו ערביי השטח שנקרא "פָּלֶסטָיין" (Palestine) – להכרה בינלאומית בזכותם לקבל שטח ריבוני לצד מדינה יהודית. מנהיגיהם דחו את ההכרה והתעקשו לקבל בעלות וריבונות על השטח כולו. גם אחרי תבוסתם ב-1948, המשיכו הערבים החיים כאן לחלום על מדינת פלסטין השלימה.
בניגוד ליישוב העברי המאורגן, הערבים לא הצליחו להתארגן עם חזון ומעשה.
למעשה, "העם הפלסטיני" לא היה קיים ככזה עד אמצע המאה ה-20. קולם של המובסים נשמע בארצות אחרות במזרח התיכון. שם, במדינות השכנות, קמו ארגונים שהובילו מאבק צבאי לשחרור כל פלסטין אבל לא שם ולא כאן, לא קם מנהיג בעל חזון, חוזה המדינה הפלסטינאית, שיגמיש את החזון למציאות.
ב-1973 אמרה ראש ממשלת ישראל את מה שהיה נכון לאותם ימים: אין דבר כזה, עם פלסטיני.
וכשאמרה גולדה מאיר את המשפט ההיסטורי, תרמה אבן אחת שלה לייסוד העם. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, שֵרֵת ההגיג שלה את המוטיבציה של ארגוני הטרור הפלסטינאים. הם שמעו ואמרו לה ולישראלים כולם: אנחנו נראה לכם שיש עם כזה.
היסטוריה ומורשת פלסטינאית החלו להיכתב בדם.
הדרך לא היתה קלה, אבל לא קשה במיוחד: בשטחים הכבושים שמעו מליוני מדוכאים את הקול הקורא, והלבבות נפתחו לרעיון. הם קיבלו גיבוי מהמרחב כולו. מנהיגי האומה הערבית ממדינות המזרח התיכון שלא אהבו את הפלישה הציונית אל לב ליבם – יצקו שמן על גלגלי המהפכה הפלסטינאית, ותמכו בגרעיני הטרור שקמו על אדמתם. באירוח הטרוריסטים לשחרור פלסטין ובתרומה הכספית והמוראלית ביקשו המנהיגים לסלק מכאן את "הסרטן הציוני" שהתנחל מול עיניהם.
כותרת המאבק היתה: זכויות העם הפלסטיני. זו היתה הטקטיקה השיווקית. אמצעי להביא לגייס את תמיכת העולם.
באותיות הקטנות נאמר במפורש כי יש הבדל בין האמצעים לבין המטרה הסופית, שהיא: הקמת מדינה פלסטינאית בכל השטח מהים ועד המדבר.
המלחמה העיקשת נשאה פרי והישראלים שהפסידו את אופציית הארץ הגדולה, החלו לחפש בעצמם את אופציית הדו-קיום של שתי מדינות. מתוך רצון לשלום אמיתי ומתוך חשש מהתגברות הטרור.

רגע השיא של מימוש החלום הגיע בחתימה על הסכמי אוסלו, אבל שם גם פקע.
הסכמי אוסלו הגיעו מאוחר מדי, בלחץ הבעירה בשטחים, ונתפרו בידי פוליטיקאים תמימים שהתעלמו מנורות אזהרה מהבהבות. הם ניהלו משא ומתן עם יאסר ערפאת וראשי "אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין" שהתמחו בטרור ובמאבק צבאי והתגוררו רוב שנות חייהם בחו"ל. חלקם הגדול ניהל חיים נהנתנים וממקום מושבם התיימרו לייצג מיליוני מדוכאים.
תמימי אוסלו התפתו לחשוב שהמנהיגות הטרוריסטית תהפוך את עורה ותתיישב בנחת להביא שלום ושלווה לבני עמם. הם הניחו כי עראפת בנוי להנהיג מדינה, וראו לנגד עיניהם את דמותו של בן גוריון, כמודל פרגמטי שיקח מה שנותנים לו ויעשה מזה מדינה. במנוסתם אל השלום, קיוו אדריכלי אוסלו כי שתי המדינות לשני העמים יגשימו את המינימום הציוני שהוא המקסימום המציאותי, ותינתן להרצל מנוחה נכונה בין דפי ההיסטוריה.
אחרי עשרים שנה אפשר להבין כי ההסכמים לא שווים את הנייר עליו הם נחתמו. מי שכתב אותם לא חדר אל ה-DNA של הסכסוך הישראלי פלסטינאי, ולא הצליח להתנחל בלבבות של המיליונים בשני העמים.
הוזי ההסכמים נכשלו גם בקריאת המפה בשטח. הם רצו לתת לערבים שני חלקי מדינה – יו"ש ורצועת עזה – שאין ביניהם רצף טריטוריאלי. ולא קם איש חושב אחד ושאל אם זה רציני להקים מדינה עצמאית שמבותרת לשני חלקים והדרך ביניהם עוברת במדינה אחרת.

בדרך הביתה מ"הבית הלבן" בוואשינגטון, לאחר טקס חתימת הסכמי השלום, יכול היה יאסר ערפאת לחייך ולרשום לעצמו עוד הישג: בוואשינגטון הוא מחק את המדינה היהודית. עכשיו נותר לו רק לא לעשות כלום. לחכות שהיהודים יסתבכו עם עצמם.

והסיבוכים הגיעו.
הציבור היהודי במדינת ישראל נחלק לשני מחנות – כאלה שמאמינים בשלום עם הערבים ומחפשים פתרונות אפשריים ליישומו, וכאלה שדוחים כל פתרון. ובינתיים מתרבה האוכלוסייה הערבית והחיכוך בינה לבין האוכלוסייה היהודית גובר. בני הדור השלישי למייסדי המדינה פוגשים את בני הדור השלישי לערביי הארץ הגדולה במחסומים ובעמדות שמירה ותצפית. מאזן של אימה מתפתח ביניהם ואין פתרון שיפוגג את הפחד. אלה הורגים את אלה, אלה פוצעים את אלה, עוד מבצע בעזה, עוד ירי רקטות, עוד פיגוע, עוד חיסול.
שישה מיליון יהודים חיים לצידם של שישה מיליון ערבים בלי לדעת היכן האופק אליו הם צועדים זה לצד זה.

כך, למעשה, התפוגגו שני הרעיונות המובילים לפתרון אפשרי בארץ ישראל: ארץ ישראל השלמה ושתי מדינות לשני עמים.
במהלך השנים נשמעו עוד כמה רעיונות:
דיברו על פדרציה בין הגדה המערבית וירדן, ושכחו לשאול מה עם רצועת עזה ומה יעשו עם המיליונים שגרים שם. כאילו היתה רצועת אוויר.
דיברו על יצירת קנטונים לפלסטינאים, כאילו שמישהו יסכים לחיות בקנטונים מפוזרים בלי זהות לאומית מוגדרת ובלי דרכון של מדינה.
ודיברו עוד ועוד, כאילו הבעיה היא בעיה ערבית. כאילו הערבים הם קוץ בתחת של היהודים, ולא הבינו שהמציאות הפוכה: היהודים הם שדה קוצים ואש גדולה בוערת בישבניהם.

שתי אינתיפאדות שפרצו ללא התראה מוקדמת, הבהירו לתושבי ישראל היהודים כי הסיפור של ערביי השטחים לא הולך להיות קל.
אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000, בתום ארבעה עשורים של כיבוש, קם המנהיג הישראלי הראשון שניסה לעשות משהו רציני בשטחים: אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל פינה כל המתיישבים היהודים ברצועת עזה והחל לבנות חומה סביב שטחי יישוב ערבים ביהודה ושומרון.
עוד לפני כן נשאלת בקול רם השאלה: מה יש לקומץ מתיישבים לעשות ביישוב המבודד נצרים ברצועת עזה.
אחרי ההתנתקות מהרצועה יותר ויותר ישראלים הוסיפו ושאלו: מה יש ליהודים לחפש בהתנחלויות מבודדות, מוקפים על ידי המון ערבי. ובכלל, בשביל מה צריכים מתיישבים להידחף ולגור במקום שלא רוצים אותם ?
באמת בשביל מה ?
אולי להרצל היתה תשובה. או לאוסישקין. או לוולפסון.
אנחנו לא שמענו עד היום תשובה משכנעת לשאלה הפשוטה: בשביל מה התעקשו מחוללי הציונות להגיע אל פיסת האדמה הזאת ?

במבחן התוצאה, יתכן שהם טעו כבר אז, לפני מאה שנים.
הקמת מדינה יהודית כאן בארץ ישראל היתה אולי פנטזיה מגלומנית. בעיקר מהסיבות הפרקטיות.
הרצל הוזהר פעמים רבות, על ידי אחד העם והברון רוטשילד ואחרים, כי המקום אליו הוא נושא עיניו, מלא בערבים שלא יקבלו אותנו.
הרצל התעקש על מדינה ריבונית וניצח, בינתיים, לפחות בנקודות.
במאבק הסופי הוא כנראה הפסיד, כי האמצעים למימוש החזון שהציע כוללים שימוש בכוח ובניהול מלחמה מתמדת. אלו אמצעים שיכולים לשמש לכל היותר את המדינה הקיימת ולא את כל העם המפוזר בכל רחבי הגלובוס.
הרצל היה צריך להבין שהתנחלות בלב המזרח התיכון תשאיר אותנו לנצח חיים על חרבנו, וכל האוטופיות שלו ישארו על הנייר. אבל טוב…נו…מה כבר אפשר לדרוש מסופר ומחזאי, שאוהב להשתעשע בדמיון והולך איתו כמה צעדים קדימה.

למרות שלמד משפטים, הרצל לא חשב כמו עורך דין, על "מה יהיה אם העסק לא יצליח" – הוא לא לקח בחשבון את אופציית המילוט.
פעם אחת, ב-1973, עמדנו מול מה שהגדיר משה דיין "חורבן הבית השלישי". הקונספציה שהובילה המנהיגות הישראלית, קרסה, ולרגע נדמה היה כי קיצה של המדינה נראה באופק. בסופו של דבר התעשתנו, והמדינה ניצלה. אבל קיבלנו התראה ממשית לתרחישים הגרועים ביותר – טעות נוספת בקונספציה יכולה להסתיים באסון בו אנחנו כושלים ומפסידים.
אם זה יקרה, וחלילה נפסיד במלחמה, נסתכל סביב ונשאל: לאן נברח מכאן ?
פליטי 48 הערבים שהפסידו, ברחו לירדן, לסוריה ולבנון. לכולם היה רע אבל הם יכלו לנהל שיגרת חיים מינימלית בין אזרחים הקרובים להם מבחינה תרבותית ומנטלית.
לאן יברח הפליט היהודי שיצטרך לנטוש את ביתו בפתח-תקווה ?
לאן תנדוד משפחת פליטים עבריה מראשון לציון ?
מי שיצליח לתפוס את המטוס האחרון לאירופה, יקבל שם מעמד של פליט ויינצל. מי שיעלה על אנייה – יברח עם אחרוני הפליטים לטורונטו שבקנדה.
האחרים, שלא יספיקו לברוח, יימלטו להרים ולמקומות מחבוא עד שיפלו בקריאות "איטבח אל יהוד".
לא נעים לחשוב על תסריטי בלהות, אבל חובה לקחתם בחשבון, גם אם הם אפשרות קלושה. אחרת אנחנו נשארים עם הקונספציה של מצדה. מאות אלפי ישראלים כבר חשבו על הסוף המר, ועברו מכאן למקומות בטוחים יותר. אלה שנשארו, יתחילו להבין זאת בעוד כמה שנים, ויעדיפו להצטרף לרוב האוכלוסייה המקומית במקום להילחם בה.
וטוב להציץ מדי פעם אל מפת כדור הארץ ולראות איך זה עובד בכל מקום אחר בעולם: לכל מדינה יש מדינה שכנה שיש לה עימה מכנה משותף בסיסי במנטליות או בתרבות או בשפה. זה טוב לימי שלום ולימי מלחמה.
הרעיון לתקוע סיכה על המפה, ולייצר מדינה על ידי "יבוא אוכלוסיה" שאין לה משותף עם שכניה – נראה בשטח רעיון לא מעשי, במילים עדינות.
אם נזכור שהרצל גם הציע את אוגנדה כפתרון, נבין עד כמה היה סופר מוצלח יותר מאשר מדינאי פרקטי.


ועכשיו, סליחה על השאלה, אבל בשיא הרצינות: מי צריך מדינה יהודית ?
זה נחמד ונעים שיש לנו מדינה עצמאית משלנו, והלב גאה ומתרגש מחדש בכל יום עצמאות, אבל אם חפצי חיים אנחנו, ורוצים בהמשך קיומנו כעם, מותר לשאול בקול רם: האם זה באמת טוב ליהודים ?
מבט מהיר על האטלס בארון יכול לגלות לנו שכמעט ואין בעולם מדינה לאומית בסגנון מדינת ישראל המושתתת על רעיון של דת ולאום – הנצרות לא מייחלת למדינה, ובני דתו של ישוע חיים בכל מדינה בכל היבשות בעולם. לעיתים הם רוב, לעיתים מיעוט. יש להם מרכז רוחני בוואתיקן ולשם הם נושאים עיניהם. גם המוסלמים מפוזרים בכל מדינה על פני הגלובוס ונהנים מחופש פולחן. אז נכון, יש מדינות שבהן ההלכה המוסלמית היא הקובעת, ויש אפילו "רפובליקה אסלאמית" בהגדרה, אבל סליחה…הם מיליארד. אנחנו בסך הכל 15 מיליון. אנחנו 15 מיליון עם שגעון גדלות של עם המונה מיליארדים.
נכון, היהודים סבלו מפרעות ופוגרומים בכל הגלויות בכל מקום בו הם הקימו קהילות, לא היו אהודים בקרב העמים סביבם ולא תמיד יכלו לנהל אורח חיים יהודי כרצונם  – אבל בגלל זה צריך מדינה ריבונית בשטח טריטוריאלי מוגדר ?
לא בטוח.
אפשר להיות יהודי גם בגולה ולחיות טוב יותר או פחות. עובדה – יותר יהודים חיים במדינות אחרות מאשר בישראל. הם נטמעו בעמים שבחרו לחיות בקרבם.
אפשר גם להסתדר עם פתרונות טכניים במדינות מקלט, כמו ארצות הברית וקנדה. בקהילות סגורות כמו המורמונים למשל. המורמונים מקיימים את אורח חייהם הדתי בקהילה ענקית המונה למעלה מ-2 מליון איש בסאלט לייק סיטי, ומלבדם עוד מליונים מפוזרים ברחבי ארצות הברית ומשייכים עצמם לקהילה המורמונית הגדולה.

אילו ידעו הציונים של המאה ה-19 מה יקרה כאן אחרי מאה שנים, יכול להיות שהיו מבקשים לישון עוד לילה על הרעיון של מדינה ריבונית. או שהיו מוותרים על החזון או בונים אותו קצת אחרת.
מה שבטוח הוא: האיבה בין מוסלמים ליהודים לא היתה מגיעה לשיאים של ימינו. ומכל סוגי האנטישמיות שהיכרנו, זוהי הנרחבת מכולם והמפורשת מכולם. היא עשויה היטב בסגנון הנאצי המובהק, בהבדל אחד בולט לרעתנו: האומה המוסלמית גדולה פי 30 מהאומה של הרייך השלישי.

אם מנכים מההיסטוריה את המילים היפות, כמו: ציונות, גאולה, חזון, מולדת – מגיעים למאבק קיומי של העם היהודי החי מפוזר ומפורד בין העמים, ומחפש לעצמו שטח אדמה בו יוכל לארגן חיים משל עצמו.
פלסטינה נחשבה למקום אידיאלי ומועדף על פני האלטרנטיבות – אוגנדה או בירוביג'אן. שם ובכל מקום אחר קשה לבנות היסטוריה ומורשת. כאן כבר צמחו שורשים והרבה יותר קל לבנות מורשת על התשתית הקיימת.
הרצל וכל האדונים הנכבדים, בכמיהתם למצוא פתרון לבעיה היהודית, התבוננו עליה בעין צרה ולא ראו את המרחב :  המזרח התיכון שייך כולו, מבחינת הרכב האוכלוסייה לערבים. לכל בני האומה הערבית המוסלמית, יש מכנה משותף תרבותי, מנטלי. גם אם מדובר בסונים, שיעים, עלאווים או דרוזים. אפילו הערבי החילוני משתייך מבחינה תרבותית ומנטלית לאומה הערבית הגדולה. אין להם שום נקודות השקה עם התרבות המערבית של אירופה.
היהודים האירופאים, ילידי רוסיה ואוסטריה ופולין, שהובילו את המהפכה הציונית – לא יכלו למצוא כאן בני ברית. בניהם ונכדיהם וניניהם לא משתלבים בתרבות המזרחית, ואף רואים בה פחותת ערך. מזלזלים ב"עבודה הערבית" ומתייחסים בבוז ל"דמיון המזרחי".

אגב, גם היום אנחנו מבקשים להסתפח לאירופה – באירוויזיון, בתחרויות ספורט, בשוק כלכלי משותף – ולא רק בגלל ההקשר הפוליטי. הפוליטיקה היא תירוץ טוב ונוח – מאחוריו מסתתר  הרצון העמוק: לראות את ישראל שייכת למערב. אירופה והעולם המערבי יותר קרובים לליבנו מאשר המזרח התיכון בו אנו חיים.
אז מה יש לנו לחפש כאן ?
אם אנחנו כאן וליבנו במערב, לא עדיף לגור במקום בו אנחנו מרגישים טוב יותר ?

מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל נדונה מראש לכשלון. גם באוגנדה ובכל מקום אחר על פני כדור הארץ – אי אפשר להקים מדינה ריבונית שמתגוררים בתוכה אך ורק בני הדת היהודית. אנחנו אומה קטנה ואין לנו אחים שקרובים אלינו קירבה גיאוגרפית שנוכל להשתלב ביניהם או בשכנות להם.
ההיסטוריה בת אלפי שנים הוכיחה כי האומה היהודית לא הצליחה לקיים ריבונות משל עצמה בתקופה העולה על מאה ושלושים שנים.

.

.

הפתרון הסופי

.

לא נעים להשתמש במונח הטעון כל כך, אבל מי שהגה את הרעיון של שיבת ציון והקמת בית לאומי בארץ ישראל, התכוון בעצם למצוא פתרון סופי לבעיית היהודים: טריטוריה מוכרת עם מערכת שלטונית. כאילו שככה תיפסק האנטישמיות, וכאילו הכח של המדינה היהודית יעשה רושם על כל מי שמנסה להתנכל לנו.
המציאות מוכיחה אחרת: האנטישמיות לא פסקה מעולם, גם אחרי הקמת המדינה. היא אולי הורידה מעט את ראשה באירופה אבל עלתה לשיאים בכל המדינות סביבנו.
בינתיים אנחנו חזקים מספיק כדי למנוע ממנה להפוך לפרעות ופוגרומים, אך מי יודע כמה זמן נחזיק מעמד - יש מישהו שמוכן לחתום על הגנה מוחלטת שיש או תהיה לנו מול אויבינו ? מטוסי אף 16 משופרים ? טנקי מרכבה ? פצצת אטום ?
הזכרנו כבר את מלחמת יום כיפור, וחובה להזכירה שוב רק כדי שנלמד את הלקח: אנחנו לא הכי חזקים בעולם, והכל יכול לקרות. קווי בר-לב נופלים כמו נייר ברוח, וכלי מלחמה יכולים במקרה הגרוע להביא ל"ברירת שמשון" המפורסמת.
מי שמביא אותנו לברירה הנוראית הזו, הולך על כל הקופה במחירים יקרים של חיי אדם.

ואגב: סקרי דעת קהל המתפרסמים מעת לעת מוכיחים כי עצם קיומה של המדינה היהודית מעצבן הרבה אנשים בעולם. ובמילים אחרות: הם שונאים את היהודי השכן ברחוב שלהם בגלל פוליטיקה של המזרח התיכון. ולא משנה איך ננהג ומה נעשה.

ציון ללא מדינה

אילו הגו את השיבה לציון על בסיס אחר, למשל: מרכז רוחני, אולי היתה נרקמת היסטוריה אחרת.
בלי לשרטט את התכנית על כל פרטיה, אפשר להניח כי מרכז רוחני בירושלים ומוסדות עליונים בסגנון הוואתיקן, היו מביאים לכאן מליוני יהודים. השלטון המקומי לא היה עומד על סדר היום, לפחות לא בהקשר הלאומי. העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים, וחי בנוח יחסית.
למרכז רוחני השואב את כוחו מהמוסריות של מנהיגיו יש השפעה רבה יותר ממרכז שלטוני השואב את כוחו מהחוק היבש ונשען על צבא ומשטרה.
מועצה רוחנית עליונה מסתדרת היטב עם שלטון מקומי. היא גמישה ורואה את הפרקטיקה של החיים. בחסות השלטון הבריטי או התורכי או אפילו המוסלמי – היתה יוצאת תורה מירושלים לכל פינות התבל. אפשר גם להניח כי בהעדר המימד הכוחני של השלטון היהודי – תכבד האומה הערבית את ראשי הממסד הדתי, הרבנות, ותיתן לה חופש פעולה נרחב.
מכאן אפשר להרחיק עם החזון: המרכז הרוחני היהודי בירושלים מחזיק את הקשר עם יהדות התפוצות, ומסוגל לקבל החלטות דתיות בעלות משמעות כלל לאומית ( מיהו יהודי, כשרות, טקסי נישואים, קבורה דתית ). ההחלטות – מתאימות עצמן למציאות המשתנה ומצמצמות את המחלוקות בין הזרמים ביהדות, והמחליטים זוכים לאשראי נדיב של סמכות רוחנית.
מרכז רוחני עושה טוב לנשמה – יהודי כל העולם נושאים עיניהם לירושלים ומקדישים לה פינה חמה בליבם. כמו המוסלמי שמייחל לעלות למכה, כמו הנוצרי שמתרגש מהוותיקן, כמו הינדי בהר קאילש בטיבט, כמו בודהיסטים בהר פוג'י.
בסופו של דבר, הפזורה והגלויות – טובות יותר לקיום המורשת היהודית מאשר התקבצות מלאכותית במדינת ישראל הריבונית. כל ישראלי שמתגורר בארץ אחרת יוכל לתאר את המשיכה הפנימית והנטייה הרגשית לקיום מנהגים מסורתיים – שם, הרבה יותר מאשר פה במדינת היהודים.
פה, הדת היא חלק מהלאום וחלק מהשלטון והפוליטיקה, וככל שרבות המפלגות, מתרבות המחלוקות. ענייני דת נשזרים ביריבויות אישיות ומציפים קנאה ושנאה, כעס ומרירות, תלונות על הדתה ועל כפייה ומחאות נגד חופש וצניעות. המסגרת הריבונית כבר איננה הדֶבֶק המיוחל שיביא לאיחוי שסעים פנימיים.

רעיון המרכז הרוחני הסתובב באירופה ובקונגרסים הציוניים, אך לא הצליח להתרומם.
המנהיגים היהודים, ברובם הגדול חילונים ומשכילים רצו את המורשת על הדגל – לא בחיי היומיום. ומאז ועד היום התמקם הפרדוקס הזה כעצם בגרונה של המדינה היהודית: בסיס היסטורי ודתי מול החילוניות ליברלית שנושאת עיניים לעולם הרחב ומבקשת להיות עם ככל העמים.
ואם אנו עם ככל העמים – מי צריך מדינה יהודית ?
ולמה לדחוק החוצה ערבים שנולדו כאן וגדלו כאן ויש להם זיקה אל הארץ הזו לא פחות מאיתנו ?

.

תנו לנו אוטונומיה

אפשר להתווכח על ההיסטוריה, לנתח מה קרה ומה היה קורה אילו.
אפשר להביא טיעונים בעד ונגד. אפשר לבחון את השפעת השואה על הקמת המדינה, ואת ההיסטוריה שקדמה לציונות. אפשר להוציא לאור את המאבק האמיתי בין הזרמים השונים ביהדות, והשפעתו על יכולתנו להתקיים כעם. ובכלל: אפשר למלא ספרים ולקיים סימפוזיונים ולנהל אינספור דיונים על מה שקרה ומה שיקרה.
דבר אחד אולי כבר אי אפשר לעצור: את התפוגגות המדינה היהודית בגבולות מוכרים ובטוחים.
ככל הנראה, החלום הציוני עומד להיכנס להיסטוריה, ומה שיתהווה כאן בין ים התיכון להרי אדום ומואב זוהי ישות מדינית אשר בה מתקיימים בני לאומים שונים. רוב ערבי, מיעוט יהודי גדול ועוד כמה בני מיעוטים מהמזרח הרחוק ומארצות נידחות באפריקה.
זה לא אסון.
זה תהליך מבריא אשר ייתן חיים טובים לבנינו ונכדינו. הם יחיו כאן בשקט ובשלווה – איש איש על פי אמונתו ועל פי האופן בו יבחר לחיות – אוטונומיה חרדית בירושלים, אוטונומיה חילונית בגוש דן, אוטונומיה לאנשי ההר בצפון, אוטונומיה של יהודים חקלאים בשרון, ואולי אפילו אוטונומיה של אנשי דרום חובבי שמש וים.
יקראו להם קנטונים, מחוזות, אזורי השפעה או כל שם שיבטא את ההרכב הייחודי של האוטונומיות. כולן ישלחו נציגים לפרלמנט אחד מרכזי של המדינה המאוחדת שתיקרא בשם העמים המרכיבים אותה: ישראל-פלסטין. מן הסתם יתווכחו גם על השם, גם על ההמנון ועל הדגל ועל הסמלים.
על דבר אחד יסכימו שני העמים: אם לא נחיה אחד ליד השני, נילחם אחד בשני עד הסוף המר.

שווה לקרוא בשנת 2048 את כל מה שנכתב כאן.
אז יתברר אם שיחקנו משחק ברידג' מתוחכם עם ההיסטוריה
או הימרנו על הקלפים שהיא הניחה בפנינו.

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

עיתון לאנשים גולשים

 

בתחילת שנות ה-2000, כשהיה האינטרנט בחיתוליו, עלו לאוויר מגזינים ביוזמות מקומיות.
עוד לפני שנכנסו העיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה, כבר היה אפשר לקרוא ברשת האינטרנט כתבות מגזיניות שניסו להיות הדבר הבא.
ואז באו YNET ומאקו ו"הארץ" וואלה וכל הייתר, והשתלטו על צריכת המידע.
בכתבה שפורסמה במוסף השבועי של עיתון הארץ סיקרה העיתונאית דפנה לוי ינוביץ' את המגזינים הנחשבים באותם ימים בהם גלשו רק כמה עשרות אלפי אנשים באינטרנט, וכל אלף צפיות בכתבה היתה שווה ל-100 אלף כיום.
המרואיינים שלה ערכו והוציאו לאור את המגזינים:
ארשת – יומן עברי מקוון, יצא לאור על ידי שלום רוזנפלד מירושלים.
האייל הקורא, יצא לאור על ידי דובי קננגיסר
במקום, יצא לאור על ידי
הממותה, יצא לאור על ידי צבי יוליס.
שחורדיני יצא לאור על ידי אלון לוי.
ועוד כתבו והפיקו: אורי ברוכין, ירדן לוינסקי, ענת סרגוסטי, קובי מרנקו ואחרים.

הנה הקישור למגזין האינטרנט "ארשת" כפי שמופיע בארכיב האינטרנט:
ארשת – יומן עברי מקוון על ענייני היום

הנה הכתבה מעיתון הארץ ב-31.3.2000:

 

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , | פרסום תגובה

מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע נשכח

פרק מתוך הספר: "בניין על מגרש ריק" *

צריפים במחנה מיילץ

מיילץ (Mielec) היתה עיר תעשייתית במחוז קרקוב שבדרום פולין.
הגרמנים שכבשו את האזור מצאו בעיר מפעלים קיימים של התעשייה האווירית הפולנית, והסבו אותם לצרכיהם. שניים מהמפעלים הגדולים והחשובים – אחד לתיקון מטוסים, והשני לייצור חלקים – הועברו לבעלות "היינקל" (Heinkel ), חברה גרמנית לייצור כלי תעופה. קווי הייצור הוחלפו, והפועלים שעבדו קודם עבור הממשלה הפולנית, המשיכו לעבוד תמורת שכר על קווי ייצור חדשים, עבור הצבא הגרמני הכובש.
כשגבר היקף הייצור, הגרמנים הקימו שם מחנה עבור עובדי כפייה. בנו צריפים למגורי פועלים ומבנים לאנשי סגל, גידרו את השטח בגדרות חשמליים ופיזרו מגדלי שמירה מאוישים כל העת. אל המחנה הובאו בכוח עובדים בני לאומים שונים משטחי הכיבוש הגרמני, ויהודים מהגטו הסמוך בעיר מיילץ. אליהם צורפו יהודים מגטאות וממחנות אחרים, שעברו סלקציות והתאימו לפעילות הנדרשת מהם.
המתחם הוגדר בתחילת פעילותו כ"מחנה עבודה", שהתנאים בו היו מעט נוחים יותר ממחנה ריכוז. המזון חולק במנות סבירות, הכלואים במחנה יכלו לקבל חבילות ומכתבים מקרובי משפחה, עובדי הכפייה עבדו יחד עם פועלים פולנים שהגניבו להם מדי פעם מצרכי מזון ודברי דואר, והיחס הכללי נחשב פחות נוקשה.
ככל שגבר הלחץ המלחמתי וגדל מספר הכלואים, הורעו התנאים יותר ויותר.
מוֹניֶק הגיע למחנה העבודה מיילץ ברכבת ובה מאות אסירים – "משלוח טרי" ממחנה בודזין.
הם לא הבינו מה ההבדל בין "מחנה עבודה" ל"מחנה ריכוז". מבחינתם המעבר לא שינה דבר – אותו מתחם סגור אותם חוקים נוקשים ואותו סדר יום שמוקדש כולו לעבודה ושינה.
בהגיעם, עברו תהליך קליטה מסודר של רישום וקבלת מספר זיהוי שילווה אותם ויהיה התחליף לשמם. הבגדים האזרחיים שאותם לבשו בבודזין, נלקחו, ובמקומם קיבלו סט יחיד של לבוש – מדי אסיר מפוספסים בצבעי כחול ולבן עם כובע עגול תואם עשוי מבד, ונעלים עשויות מעץ. על חולצתו הוצמדו שתי חתיכות בד – אחת עם סמל מגן דוד, ועל השנייה הוטבע מספרו האישי.
מוֹניֶק, אסיר מספר 15078 עבר חיטוי נגד כינים, שיער ראשו גולח והוא נשלח לצריף מגורים של ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. הצריף היה רק מקום לישון בלילה. כבר למחרת נשלח למפעל ייצור חלקי מטוסים של היינקל, ונכנס אל שיגרת עבודה חדשה.
מדי בוקר יצא עם קבוצת אסירים ליום עבודה שהחל בהליכה קבוצתית.
הם צעדו במאורגן, מרחק הליכה של כחצי שעה, משערי המחנה ועד שערי המפעל. מלווים בשומרים חמושים, הם צעדו בכבישים סלולים ובדרכי עפר בין יערות ובין בתים, וכל הדרך שרו יחד כולם. "זינגען" (לשיר) – פקדו עליהם המלווים האחראים על הובלתם, והם שרו שירי לכת בקצב הליכתם. אחד פצח בשירה וכולם הצטרפו אליו. השירה הקולנית הבטיחה את ערנותם ואת הליכתם בתוך המסגרת, בלי לחשוב על רעיונות מסוכנים כמו ניסיון לחמוק מהשורה ולברוח.
בהגיעם אל המפעל פנה מוֹניֶק אל מקומו – פינה באולם הייצור שהונחו בה חלקים של גוף מטוס מתוצרת היינקל. הוא נמנה על צוות שעסק בחיבור והלחמה של חלקי פח, לגוף המטוס. עבודת הצוות נעשתה בידיים, ללא כפפות.
הפועלים נעזרו בפטישי אוויר ובכלי עבודה קטנים וגדולים, והקפידו שהחלקים יורכבו באופן מדויק ביותר. כל סטייה בהרכבה, כל טעות, עלתה ביוקר למי שסטה או טעה. מעטים קיבלו לפעמים הזדמנות שנייה, אבל טעות נוספת של פועל הביאה לסילוקו מהעבודה, החזרתו למחנה וסימונו כחסר תועלת שחייו כבר לא שווים. כל אזרח שעבד שם וכל מנהל עבודה, גרמני או פולני, חרץ גורלות לחיים ולמוות – יוּדֶה שעיצבן מישהו מהם, בחיוכו או בטון דיבורו, חי על זמן שאול.
משמרת יום עבודה התנהלה באווירה מתוחה ובמשמעת חסרת פשרות, מלווה בצעקות ועונשים גופניים. מנהלי העבודה ניצלו את הפועלים לעבודות עזר שונות – לניקיון המפעל, להובלת מטענים וחלקים מהמחסן לאולם הייצור. פעם נדרש מוֹניֶק לסחוב יחד עם חבריו שקי מלט שמשקלם היה כמעט כמו משקל גופו. לממונים עליו לא היה אכפת שמדובר בפועלים שגופם הולך ורזה והם סובלים מתת-תזונה.

חודשים ספורים לאחר בואו של מוֹניֶק למיילץ, החליטו הגרמנים לשנות את מעמדו של המתחם כולו. במקום מחנה עבודה, המקום הפך להיות מחנה ריכוז (בגרמנית "קונצנטרציונסלאגר") – עניין טכני ובירוקרטי שהיה קשור גם לשינוי בהשתייכותו המנהלית.
המעמד החדש לא השפיע באופן בולט על סדר היום, אבל הותיר חותם על אסירי העבודה. הם אולצו לעבור הליך של קעקוע על זרועם, כדי שיהיו מסומנים כמשתייכים למחנה ריכוז.
אחד אחד הגיעו האסירים לצריף המרפאה והניחו את אמת ידם הימנית על שולחנו של המקעקע. הוא אחז בידו מחט טבולה בדיו כחולה שלא עברה חיטוי, וניקב את האמה המונחת לפניו. המחט דקרה בבשר דקירות חדות ומהירות, נֶקֶב אחר נֶקֶב, בצפיפות מקסימלית שיצרה כתובת קעקע המורכבת משתי אותיות: KL – ראשי התיבות של המונח Konzentrationslager.
שתי האותיות הללו מלווים את משה יעקובוביץ' כל חייו. הן נצרבו על זרוע ידו הימנית של הנער מוֹניֶק ולא נמחו מעולם. 

ה-KL היא כתובת קעקע, מהנדירים יותר שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה במחנות הריכוז. מספר מועט, יחסית, של אסירים במיילץ ובעוד כמה מחנות אחרים, אולצו לקעקע אותה על זרועם. כתובת הקעקע הנדירה לא זכתה לפרסום ולתפוצה כמו כתובות סימון אחרות שנשאו יהודים ששהו במחנות ריכוז.
וכמו הקעקוע כך גם סיפורו של מיילץ.
המחנה וכל מה שהתרחש בו, נדחק לשולי המחקרים ההיסטוריים. בתוך שלל העדויות והמסמכים שנאספו במהלך השנים על תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, יש מעט אזכורים למחנה העבודה שהיה למחנה ריכוז. עובדי כפייה שהיו שם ומסרו עדותם בכתב ובעל פה המעיטו בתיאורי החיים בו, והזכירו את מיילץ כתחנת מעבר בדרכם מכליאה לכליאה, מעבודה לעבודה, ממחנה למחנה.
שבעה עשורים אחרי קיומו, כמעט ולא נותר מי שיספר על מיילץ, מחנה הריכוז  שהותיר את חותמו על זרועם של אלפי יהודים – מחנה שלא היה גדול במיוחד, והעסיק "רק" כמה אלפי אסירים,  חלקם המשיכו הלאה וחלקם נרצחו או מתו ונשרפו. כמות קטנה מדי שלא עוברת את הרף העלילתי המזכה אותו בתפוצה נרחבת בין דפי ההיסטוריה של האימפריה הנאצית הקצרה.
עיקר הפעילות במחנה התקיימה בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. במכונת המלחמה הגרמנית התגלו חריקות, ונדרשו כלים מרובים להניעה לקראת ההכרעות הצפויות.

מלחמת העולם נכנסה לשלבי הכרעה.
ביבשת אירופה הבוערת כולה, ניצבו אלה מול אלה, כוחות צבא אדירים של מעצמות גדולות: גרמניה ובנות בריתה מול רוסיה, אנגליה וארצות הברית ובעלות בריתן. כלי נשק מודרניים, לאותם ימים, הפיצו אש ותימרות עשן – באוויר הגיחו מטוסים להפצצות, ביבשה דהרו טנקים ותותחים, וחטיבות רגליים חצו גבולות שנמחקו מהמפה והיו לאזורי לחימה.
בשנה החמישית למלחמה איבדה גרמניה מדינות שהיו בנות בריתה. מדינות אחרות ביבשת, שוחררו על ידי צבאות רוסיה ומדינות הברית. הטבעת סביב אזורי השליטה של הצבא הגרמני התהדקה וכוחותיו נסוגו עוד ועוד משטחי הכיבוש.
פולין הכבושה טרם שוחררה.
הגרמנים פלשו לפולין בראשית המלחמה, ומאז העמיקו בה את אחיזתם. הם כוננו שלטון דיכוי, יישבו אזרחים גרמנים "טהורי גזע", בזזו את אוצרותיה הכלכליים ועשו שימוש במשאביה. לאורך כל מערב פולין באזורים שבשליטתם, היו פזורים מחנות ריכוז והשמדה ומחנות עבודה, בתי חרושת ותעשיית נשק שסייעו לאימפריה המתמוטטת להחזיק מעמד בכוחות אחרונים.
מנגנון השליטה הנאצי המשיך להניע רכבות ממחנה למחנה, מעיר לעיר, ממפעל למפעל, מגטאות למחנות השמדה. אנשים, סחורות ואמצעי ייצור עברו מנקודה לנקודה, לפעמים בהחלטות בירוקרטיות ולפעמים אחרי בחינת עלות/תועלת ושיקולי ביטחון.
בחודשי הקיץ של שנת 1944 נשמעו הדים של הפצצות ברחבי מחנה מיילץ. הצבא רוסי התקרב למחוז לובלין והעמיד את מפעלי התעשייה האווירית בסכנה של ממש.
במחנה התארגנו לתזוזה חפוזה.
מוֹניֶק ומאות אסירים אחרים הועלו על רכבת בדרכם אל וייליצ'קה המדור הבא בגיהנום.

*
זהו פרק מתוך הספר:
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

עוד פרקים נבחרים מהספר
בקישורים למטה:
*  ורשה – הסוף
 "לֶך", אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים 
בדרך לגיהנום עומדים ומתים

קישורים נוספים:
* סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
* סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:

שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר בניין על מגרש ריק מאת שלומי רוזנפלד עיצוב כריכה: אסף יוגב

בניין על מגרש ריק - כריכה אחורית - לחץ להגדלה

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

"לֶך" – אמרה לו אמא…והוא הלך לחיים

פרק מהספר "בניין על מגרש ריק" *

אחרי נסיעה ממושכת שנמשכה פרק זמן לא ידוע, האטה הרכבת את נסיעתה עד שעצרה.
בתוך הקרונות נשמעו נקישות. ידיים גסות של אנשי ס.ס. היכו במוטות הברזל שנעלו מבחוץ את בריחי הדלתות.
הדלתות נפתחו, ובבת אחת נפלטו גוויות ואנשים שאיבדו כל צלם אנוש, מחוסרי הכרה גוססים לאיטם, נושמים נשימות אחרונות. ביניהן, ומעליהן, דילגו אנשים חיים שמיהרו לצאת מהמכלאה – מסמורטטים, הלומים, מביטים ימינה ושמאלה, נושמים אוויר צח, לראשונה אחרי שעות רבות.
עוד לא הספיקו להתרגל לאור השמש שהציפה אותם, וכבר נשמעו צרחות וקריאות מכל עבר.
על הרציף עמדו חיילים גרמנים עם נשק דרוך בידיהם והורו לנוסעים שנותרו בחיים, לצעוד אל נקודת איסוף בקצה הרציף. הרובה שימש להכוונה והוראת הכיוון עם הקנה, קת הרובה – לזירוז והכאה. חולים ונפגעים מייסורי המסע שנשרכו מאחור, נורו ללא היסוס, וגופותיהם נערמו עם גוויות המתים.
חוה יעקובוביץ' אחזה בידיה את שלושת ילדיה והובילה אותם בתוך הזרם האנושי. מנקודת האיסוף צעדו ברגל יחד עם אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, לעבר שער הברזל של מחנה מיידנק.

מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק הוקם במחוז לובלין, כ-200 קילומטרים מדרום מזרח לוורשה.  הרכבת שהובילה את משפחת יעקובוביץ' ואת אחרוני היהודים השורדים מגטו ורשה, הגיעה לשם מסיבות בירוקרטיות. קודמיהם, כל יהודי הגטו, הובלו ברכבות השילוחים הישר למחנה ההשמדה טרבלינקה, ונרצחו שם. בשילוח האחרון, מספר היהודים היה גבוה מיכולת הקליטה היומית של טרבלינקה (עד 10,000 איש), ומישהו החליט שכל יתר המשולחים ימשיכו עם הרכבת למיידנק. שם יחליטו מה לעשות איתם.
זו היתה תחנה ראשונה במסעו הארוך של מוֹניֶק. פינת המתנה. המבוא למדורי גיהנום.

מיידנק - המגורשים בשדה

יחד עם בני משפחתו וכל הנוסעים האחרים הובלו כולם אל מגרש ריק ומגודר בפאתי המחנה, ונצטוו להמתין עד לקבלת הוראות להמשך.
"רוזנפלד" (שדה ורדים) – כך קראו הגרמנים לאותו מגרש אף על פי שהיה מלא באבני חצץ. ורדים או שושנים לא צמחו שם אבל הדוקרנים המתכתיים לאורך הגדרות נראו פעם, בעיניו של אחד מפקדי המחנה, כמו פרחים. הוא אמר רוזנפלד, ומאז נשאר הכינוי.
סוג של הומור נאצי.
הגרמנים נהגו לעשות שימוש בהומור הפנימי שלהם כדי להערים על היהודים שתלו תקוות בכל סממן שיכול לבשר להם כי הם אכן מועברים למקום בו יתיישבו מחדש.

מגורשי גטו ורשה התרכזו בשדה הפתוח עד רדת הערב. רובם הגדול – ללא מזוודות או תיקים, ללא כל זיכרון או פריט. הכל נשאר בבתים שנחרבו ועלו בלהבות. מי שהצליח לסחוב איתו שקית או מזוודה נדרש למסור אותן לפני בואו או בהמשך. על גופם נותרו הבגדים העליונים והבגדים התחתונים שלבשו ביום הגירוש. עם הבגדים האלה עברו את הנסיעה ברכבת, בלי שעברו מקלחת לשטוף את גופם.
מעבר לגדר יכלו לראות את צריפי מחנה מיידנק הבנויים בטורים ישרים זה ליד זה, את מגדלי השמירה והגדרות המקיפים את המתחם, את המבנים עם ארובות שפולטות עשן גם ביום אביבי חמים תחת שמש זורחת. מה שורפים שם ? לא העלו על דעתם. שמועות שעברו מפה לאוזן בישרו כי אין חיים חדשים באופק, והסיכוי שהם הולכים למות נראה גבוה יותר. גם באותן שעות של חוסר ודאות איש לא רצה לחשוב כי אפשר להמית כל כך הרבה אנשים בבת אחת.
מוֹניֶק הניח את ראשו על האדמה הקשה, ונרדם לצד אימו ושני אחיו.

לילה אחד עבר על המוני המגורשים בשינה בשטח הפתוח, ללא שמיכות.
בבוקר נשמעו קריאות הרמקולים של גרמנים לובשי מדים שהכריזו כי מי שמעוניין לעבוד, עליו לגשת לנקודת מיון ולהירשם. רבים ניגשו. נִתלו בתקווה כי רק כך יזכו להעדפה כלשהי בהמשך הדרך, ויישארו בחיים. הם ניגשו אל הנקודה, כדי לעבור מיון מזורז שנראה כמו סחר סוסים פומבי בשוק – קציני המיון שאלו את המועמד הניצב מולם מה גילו, והעיפו עליו מבטים בוחנים. זה הספיק להם כדי לקבוע אם הוא כשיר לעבוד ויצטרף לקבוצת העובדים או יחזור להמונים שמהם הגיע.
גם סבא מרדכי זיידנוורם, אבא של חוה, החליט ללכת לעבוד. הוא היה בשנות השישים לחייו, נראה כשיר לעבודה וקיבל הרשאה בעל פה להצטרף אל קבוצת הממוינים לעבודה שמנתה כמה מאות. הבת שלו חוה נשארה עם שלושת ילדיה בין אלפי הנאספים שהתגודדו על המגרש והמתינו להתפתחויות.
לפתע אמרה חוה למוֹניֶק בנה הבכור: "לך איתם לעבודה".
הוא היסס לרגע. לא ידע אם יקבלו אותו ולאן יִילקח. אבל אימו לא הניחה לו להתלבט, דחקה בו בנגיעה החלטית בכתפו ואמרה לו ביידיש: "געֶי" (לֵך).
המילה הזו, "לֵך", שנאמרה בשפת היידיש, היתה המילה האחרונה ששמע מאמא שלו.

מוֹניֶק הלך.
בעומדו מול האחראים על המיון ניפח את חזהו הרים את כתפיו וזקף את ראשו. הם ראו מולם נער בן 13 בריא בגופו, שאומר להם בנחרצות כי הוא מוכן לעבוד. לאחר התלבטות קצרה הורו לו להצטרף לקבוצת העבודה, שם נעמד ליד סבו, בין גברים צעירים ומבוגרים שהימרו על ההליכה לעבודה. המיון הושלם והם צעדו משם אל נקודת כינוס נפרדת, רחוקה מההמונים שגדשו את "מגרש רוזנפלד".
חוה יעקובוביץ' נותרה במגרש עם שני ילדיה הקטנים, דוד ואברהם, האחים של מוֹניֶק.
לילדים הקטנים במשפחת יעקובוביץ' לא היה סיכוי להשתייך לכוח העבודה, ואימם שלא יכלה לנטוש אותם, קשרה את גורלה בגורלם. שלושתם נשארו ב"שדה הוורדים" של מחנה מיידנק, ומה שקרה איתם, לא נודע מעולם. ישנן השערות מבוססות ועדויות נסיבתיות על גורל אלפי היהודים שנותרו שם – חולים וזקנים, נשים וילדים וכל מי שלא היה כשיר לעבודה או לא רצה לצאת אליה. הם התפוגגו מהעולם הזה באחת משיטות הרצח שהיו מקובלות במסגרת התכנית להשמדת יהודי אירופה. אולי במיידנק, אולי בטרבלינקה, אולי בבלזץ' או בכל אחת מתחנות ההריגה של הנאצים ביבשת אירופה.
חוה לבית זיידנוורם, וילדיה: דוד ואברהם יעקובוביץ', נשלחו אל מקום שממנו לא חוזרים.
שמם נותר חקוק ברשימות על נייר או בקבצי מחשב בין כל דפי העדוּת לזכרם של ששת מיליוני הנספים בשואה. דמותם נותרה חקוקה בתודעתו של משה יעקובוביץ', הלא הוא מוֹניֶק הנער – האחרון מבני המשפחה שראה אותם בחיים.
בהמולה שהתחוללה ב"שדה הוורדים", לא הספיק להיפרד מהם. אימו דחפה אותו אל מה שנראה לה בחושים אימהיים כסיכוי היחידי לשרוד חי, והוא המשיך אל המדור הבא בגיהנום.

*****************************************************************************

*
פרק מתוך הספר: 
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018). 

עוד פרקים נבחרים מהספר, בקישורים הבאים:
* ורשה – הסוף
* בדרך לגיהנום עומדים ומתים
* מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים: שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

קטגוריה: בניין על מגרש ריק | תגיות: , , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

בדרך לגיהנום עומדים ומתים

פרק מהספר "בניין על מגרש ריק"*

1942 - גירוש יהודי גטו ורשה

רכבת המשלוחים יצאה בפעם האחרונה מוורשה.
בתוך קרונות שנועדו להובלת בָּקָר, נדחסו  אלפי בני אדם – כלואים ונעולים מאחורי שערים ובריחים, בלי אוכל או שתיה, ללא מושבים וללא חלונות. מעט אוויר חדר פנימה מבעד לפתח אוורור צר בין קיר הקרון לתקרתו. הפתח נפער בנקודה גבוהה שאף אחד לא יכול  להגיע אליה, לנשום אוויר, להתבונן החוצה אל המרחבים הגדולים של פולין ארצם ולנסות לנחש לאן מועדות פניהם.
באחד הקרונות עמדו מוֹניֶק ושני אחיו, דבוקים לאמא שלהם, חוה, ולסבא שלהם, מרדכי.
אבא-אריה לא היה איתם. הם שיערו מה היה גורלו, ויכלו רק לקוות ולהאמין שגורלם יהיה טוב יותר. מימינם ומשמאלם, מלפניהם ומאחוריהם עמדו במכלאה הניידת עשרות רבות של גברים, נשים וילדים – מתנדנדים בקצב שקשוק גלגלי הקרונות, עפים מצד לצד בסיבובים חדים, נושמים הבל פיות, מריחים ריח של קיא וצרכים שהצטברו בבגדי הסובבים אותם.
הרכבת נסעה על מסילות ברזל שנמתחו בין הרים ועמקים, חצתה שדות ומישורים, יערות ומרחבים שוממים, עברה על גשרים מעל נהרות, נבלעה בתוך מנהרות, בדרכה אל התחנה הסופית שנקבעה לה.
נוסעיה עמדו בה לאורך הנסיעה שנמשכה יום ולילה ואולי רק יום ואולי רק לילה…מי יכול היה לספור ולבחון. הזמן איבד משמעות.

 בחלוף שבעים וחמש שנים מאותה נסיעה, הזמן עודנו חמקמק וחסר ערך סִיפּוּרִי.
משה יעקובוביץ', שהובל ברכבת עם אימו ואחיו, לא יכול לשחזר כמה זמן שהו בתוך הקרון הסגור.  הוא רק זוכר שהרכבת נסעה ונסעה. אולי עצרה פעם להמתנה, אולי לא.
"איך אפשר לזכור ?" הוא שואל בשבתו מול הביוגרף המתעד את קורות חייו.
שנים רבות הדחיק משה את זיכרונות הנעורים של מוֹניֶק הנער הוורשאי, ולא העז להעלותם בפני איש. למד לקח ממה שקרה לו כשסיפר – מאזינים שהקשיבו לסיפוריו היו ספקנים והתקשו להאמין כי מדובר בהתרחשויות אמיתיות. מאז לא התאמץ עוד לשכנעם. כשהעולם כולו נחשף לזוועות השואה ויצאו לאור כל הפרטים הקטנים והגדולים, הוקמו ארכיונים, נמסרו עדויות בכתב ובעל פה – הוא כבר לא היה שם. עניינים שוטפים של יום יום העסיקו אותו, ולא טרח לנבור בהיסטוריה הפרטית שלו.
כשהחליט להיכנס לארכיון זיכרונותיו, לא מצא שם תמונות או מסמכים.
בארכיון נותרו קטעי זיכרון מטושטשים ונטולי ערך רגשי, אותם העדיף לסדר באופן מדויק על ציר הזמן ההיסטורי: "בשנת ארבעים ושתיים היינו עוד בגטו, ואחר כך, בארבעים ושלוש הכל נגמר". לקחו אותו, אחר כך העבירו אותו, ובארבעים וארבע שוב העבירו אותו עד ארבעים וחמש.
למרות אלפי האנשים שהיו סביבו, הוא נזכר רק בשמות בודדים. כל האחרים נכנסו לתהליך ההתפוגגות מתוך הקיום האנושי.
הוא הצליח איכשהו להיאחז בחיים, ושרד.

בשלהי העשור התשיעי לחייו, משה מדבר על מה שקרה למוֹניֶק.
מכשיר הקלטה מונח על השולחן מולו וקולט דיאלוג שהולך ומתארך ואין בו שתיקות, אין דמעות, אין כעס או מנוד ראש. יש שאלות ותשובות. תחקיר של אחד מול אחד – הביוגרף שרוצה להעמיק בתיאור הפרטים, ומשה יעקובוביץ' בגיל 88, מתקשה להיכנס לכל פרט ופרט, ומרוב קושי ותוך כדי הבעת חוסר נחת, עונה לשואל – בשאלות.
-"אתה חושב שהיה ברכבת מקום לשֶבֶת ? מה פתאום. לא היה מקום לשבת ולא לזוז. אני אומר לך עוד פעם: לקחו אותנו בתוך קרון של בהמות, לא של בני אדם".
ומה עושים בכל הנסיעה" ?
- "כלום. מה אפשר לעשות ? עומדים. עומדים אחד צמוד לשני, וזהו".
- "כמה זמן זה נמשך ?"
- "לא יכול להגיד לך. זה היה בטח יום ועוד לילה ואולי עוד יום. מי יכול היה לדעת ? הרבה זמן היינו בנסיעה ברכבת הזאת".
- "וסליחה על השאלה…מה עם צְרָכִים ? הָפְרָשוֹת ?"
- "עושים במכנסיים".
- "בעמידה ?"
- "אתה לא מבין מה עניתי לך מקודם ? היינו בתוך הקרון המון אנשים. לא היה מקום לשבת. לכל היותר אפשר היה להישען. עומדים ועומדים".
- "וכולם החזיקו מעמד?"
- "בטח שלא. אנשים מתו בעמידה.
"אני מנסה לדמיין את הסיטואציה: עומדים יחד שעות רבות…אנשים חיים ואנשים מתים…"
- "מה יש לדמיין ? פשוט מאד – מי שמת, הגופה שלו המשיכה לעמוד בין אנשים חיים. זה הכל".

************************************************************************************

*
פרק מתוך הספר: 
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

עוד פרקים נבחרים מהספר
בקישורים למטה:
ורשה – הסוף
"לֶך" – אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים
* מיילץ – מחנה ריכוז וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:
שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר "בניין על מגרש ריק" – כריכה קדמית

לקריאת הטקסט לחץ להגדלה - הספר "בניין על מגרש ריק" - כריכה אחורית

 

קטגוריה: בניין על מגרש ריק | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

ורשה – הסוף

"הרובע היהודי בוורשה איננו עוד".
כך נכתב בכותרת מסמך שנערך על ידי גנרל הס.ס. יורגן שְטְרוּפ, מפקד הכוחות שחיסלו את הגטו. גנרל שטרופ כתב דו"ח מפורט בו סיכם את פעולת הכוחות, ועיטר אותו בסדרה של תמונות. הדו"ח והתמונות הודפסו, נכרכו בכריכה מהודרת ונשלחו לממונים עליו, בּרִשמִיוּת מהולה בגאווה.
דו"ח שטרופ הוא מסמך נדיר שנתפס ונותר עדות כתובה ומצולמת למה שהתרחש בשיאו של אחד האירועים המפורסמים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה: חיסול הגטו היהודי בוורשה – הסמל הבולט של מרידת יהודים נגד הצבא הגרמני. ההתנגדות העוצמתית שדוכאה ביעילות אכזרית בעיר הבירה החשובה מאד בעיני הנאצים.
שטרופ, כנראה, ניחן בחוש היסטורי מפותח וכישורים של יחצ"ן טוב. בצאתו למשימת ההשמדה של הגטו על כל יושביו, לקח איתו צָלָם שנלווה אל הכוחות ותיעד במצלמתו את פועלו של הגנרל. הצלם הנציח, בתמונות בשחור ולבן, רגעים יוצאי דופן מימי הגטו האחרונים בהחלט. הוא ראה וצילם – קיצם של חיים, הרס בתים, חורבן של קהילה, דרכם האחרונה של קרבנות המובלים אל ככר השילוחים.

הסצנות המשובחות ביותר לטעמו, נבחרו להשתלב בדו"ח – יציאתם של המתבצרים מהבונקרים; ידיהם המורמות בכניעה; מצעד הקורבנות ברחובות הבוערים; הָמְתָנה של משולחים בכיכר, רגע לפני עלייתם לרכבות שיקחו אותם אל סופם.
בין תמונות ההרס והחורבן שובצו סצנות קרביות של חיילים ומפקדיהם – תקיפים ונחושים לביצוע המשימה, לעתים פניהם רציניות ולעתים הם נראים משועשעים ומחייכים בניצחון אל המצלמה.

אלפי יהודים מככבים בתמונות שבאלבום הגנרל שטרופ.
אין להם שמות, רק פנים, או מראה גוף מלפנים או מאחור. הם מככבים בעל כורחם ואינם יודעים כי דמותם תישאר חקוקה לנצח בין דפי ההיסטוריה. אף אחד מהם לא התבקש לתת את רשותו להיות מונצח ברגעיו המושפלים. מי שצילם ומי שערך את התמונות באלבום לא טרחו לציין שמות. רק אחרי שיצאו התמונות לאור והוצגו במוזיאונים, נמצאו שורדים שידעו לתת פרטים מדויקים, שמות ומקומות, או לפחות להציע השערות מבוססות מזיכרונם.
מי הם כל המצולמים האחרים באלבום הנאצי ? לעולם לא נדע.
התמונות האותנטיות, כל אחת מהן שווה אלף מילים, מציגות את הבונקרים שבהם התחבאו השורדים האחרונים, את האש הבוערת מהבתים ושורפת את כל תכולתם, את ההוא שנמלט מהאש וקפץ מהחלון אל מותו, את אלה שנותרו בחיים ומסרו את עצמם לחיילי האס.אס, את החיפושים שנערכו על גופם בעמדם מוצמדים לקירות.

ואולי גם בני משפחת יעקובוביץ' נקלטו בעדשת המצלמה המשוטטת באזורי הרחובות נובוליפיה, זמנהוף, סמוצ'ה, גנשה, לשנו.
חוה יעקובוביץ', אבא שלה ושלושת ילדיה, היו שם באותה זירה מצולמת ומונצחת.
בנה הבכור, משה, השורד היחיד מהמשפחה, ראה תמונות מתוך האלבום לאורך שנות חייו הבוגרים. ראה אותן בימי זיכרון לשואה ולגבורה, בכתבות בעיתונים, בסרטים תיעודיים ששודרו בטלוויזיה או על מסך הקולנוע. הן הוצגו שוב ושוב ולא עשו עליו רושם עז. הוא אפילו לא טרח להתבונן בהן בקפידה ולנסות לזהות מישהו מיקיריו. ראה ודפדף הלאה את פרקי חייו, בלי להתעכב יותר מדי על הפרטים.
די היה לו בקיומן של התמונות, בהצגת העובדות ובהתרת הסָפֵק שקינן בלב כל אלה ששמעו את סיפורי השואה. אחר כך, כשנחשפו הפרטים ונמחקו הספקות, כבר לא רצה לחזור אל המראות ההם, וככל שחלפו השנים הלכו ודהו בארכיון זיכרונותיו.
רק כשהחליט לפתוח חלון צר אל ימי ילדותו, והתמונות הונחו לנגד עיניו, יכול היה לשחזר את קורותיו של מוניֶק.


 ומכל ההתרחשויות, צצה ועלתה אחת, בלתי נשכחת:
הוא, מוניֶק, ילד בן 13 וחצי, הולך במצעד הפליטים יחד עם סבו ואימו. כף יד אחת שלה אוחזת בכף ידו, זרוע היד השנייה אוחזת באחיו הקטן בן שש. הם צועדים והולכים בדרך מהבית ברחוב לֶשנוֹ אל כיכר השילוחים, האומשלאגפלאץ. הוא והם נבלעים בין ההולכים, מתאמצים לשמור על קצב הליכה נדרש, כי חיילי אס.אס חמושים מזרזים את משתתפי המצעד ויורים בכל מי שמתעכב.
ותוך כדי הליכה מגיע האח דוד, בן 9, כולו נושם ונושף אחרי ריצה ארוכה שעבר כדי להשיג אותם ולהיות חלק מהצועדים, לצד בני משפחתו.
הם הולכים והולכים, ושומעים ממנו למה התעכב – כשיצאו כולם מהבונקר עלה דוד אל הקומה השנייה, להביא את אבא, אריה יעקובוביץ', שהיה חולה ופצוע ולא יכול היה לרדת בכוחות עצמו. בעוד הוא משכנע את אבא שלהם לרדת, ירו הגרמנים אש תופת לעבר חלונות הבית. הוא הספיק להימלט לחדר המדרגות שם נתקל בגרמנים, הרים את ידיו ונשלח למצעד הפליטים.
"אבא נשאר שם", אמר להם בשקט, תוך כדי הליכה.
והם המשיכו ללכת.

 

שעה או יותר הלכו בשיירה ארוכה בין רחובות הגטו. מי שהצליח לקחת תיק או מזוודה, או פריט חשוב – לקח. אחרים הלכו רק עם בגדים לגופם.
בהגיעם לכיכר השילוחים הצטרפו אל האלפים שכבר חיכו שם.
לא רחוק מהכיכר המתינה הרכבת שתיקח את מוניק ואת השורדים מבני משפחתו אל המקום שאליו הלכו קודמיהם, מאות א
לפי היהודים של גטו ורשה.

***********************************************************************************

*
פרק מתוך הספר:
"בניין על מגרש ריק" - 
סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

פרקים נבחרים מהספר :
בדרך לגיהנום – עומדים ומתים 
"לֶך" אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים
* מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:
שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר: בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

כ

הספר: "בניין על מגרש ריק" - כריכה אחורית

געד

קטגוריה: בניין על מגרש ריק, כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

 

פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

מאת: שלומי רוזנפלד (*)

בשנת 1994 הגיע אכרם ברזאני לשטחי האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.
שישה עשורים אחרי שהוריו עזבו את ארץ הולדתם ויצאו למסע חיים ארוך ונפתל, שב אכרם אל אותה אדמה שהיתה במשך אלפי שנים מארחת נדיבה של יהודים וקהילותיהם.
מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה, ובעקבותיה קיבלו הכורדים הזדמנות נוספת להיות בני עם חופשי בארצם. אחרי הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו במשך מאות שנים, נראתה עצמאותם קרובה מאי-פעם.
על המפה שורטטו גבולות האוטונומיה ושעריה נפתחו לכל מי שהארץ הזאת היתה יקרה לו.
אכרם התבשר על כך בביתו, ביישוב מבשרת ציון על הרי ירושלים. שמע על השערים הנפתחים מעבר להרים, ארז מזוודה קטנה, עלה על מטוס לטורקיה, וממנה לכורדיסטן.
בגיל 60, כשהוא אבא לילדים וסבא לנכדים, בערה בו הכמיהה לשוב לנקודת ההתחלה של קורות חייו.

1994 - אכרם (משמאל) ומסעוד ברזני, מנהיג הכורדים, בנו של המולא מוסטפה ברזאני, המנהיג המיתולגי של כורדיסטאן

ארצם של הכורדים קידמה את פניו כאילו היה תושב חוזר.
אכרם הסתובב בין ערים ועיירות, כפרים ונקודות יישוב שנבנו לפני מאות שנים על במות הרים, בין עמק לגבעה. נפעם למראה הפסגות שנעטפו בענן ונהרות זורמים לרגלי צוקים מושלגים, נסע ברכב עם מלווים מקומיים על כבישים שחצו שטחי מרעה אינסופיים, ועצר להתארח אצל בני העם הכורדי. אבות אבותיהם של מארחיו ניהלו את חייהם בשכנות הדוקה לאבות אבותיו. תווי פניהם, לבושם, שפתם, שיריהם – היו טבועים בעמקי נשמתו והמתינו למפגש עימם, פנים אל פנים.
זמנו הקצוב, שבועיים בלבד, לא הספיק למיצוי כמיהותיו. רק שב לביתו, וכבר רקם את הנסיעה הבאה.
ולא עצר אחרי הביקור השני.
עוד ביקור עוד גיחה ועוד אחת – לבד, בחברת רחל אשתו הנאמנה או בליווי מכרים. טס במטוסים, רכב על ג'יפים, חצה מעברי גבול ומחסומי דרכים, טייל לאורכה ולרוחבה של האוטונומיה הכורדית והגיע לערים ועיירות, כפרים ומקומות נידחים שהיו ועודם חלק ממורשת וזיכרון רחוקים: ברזאן, זאכו, דוהוק, עמדייה, עקרא, סלימניה, רוונדיז, אירביל – שמות חקוקים על סלע הזיכרון הקולקטיבי של היהודים יוצאי כורדיסטן, כולם נקודות יישוב שהתקיימו בהן קהילות יהודיות, ועתה נותרו ריקות מכל זכר יהודי.
ביקוריו הניבו לו מפגשים מדהימים – עם מנהיגי העם הכורדי ועם פשוטי העם. ובין לבין נקרתה על דרכו אשה אחת יהודיה שנותרה לבדה בעיירה נידחת, שריד אחרון של קהילה יהודית שעזבה לארץ ישראל. במבצע מהיר ובתיאום עם משרדי ממשלה הצליח להוציאה משם ולהעלותה לישראל.

1994 - אכרם בחברת בני העם הכורדי בביקורו באוטונומיה הכורדית

אכרם ברזני נמנה עם פורצי הדרך שהעזו לחצות לבדם את הגבול הטורקי, לטייל באוטונומיה הכורדית ולעשות מה שלא עשו ישראלים במשך עשרות רבות של שנים.
איש לא שלח אותו. אף מוסד רשמי במדינת ישראל לא ביקש ממנו לצאת לשם, או לנהל מגעים כלשהם מטעמו.
הוא היה שליח מטעם עצמו, מוּנָע בדחף פנימי שנובע מגעגועים וייחולים אל כור מחצבתו…למרות שהוא עצמו נולד וגדל הרחק משם, בבגדד, עיר הבירה של עירק.

חצי יובל שנים עברו מאז השיבה לכורדיסטן.
גבולות הכורדים הפכו שוב לגבולות של מלחמה וסכנה למבקרים בסביבתם.
הרחק משם, במבשרת ציון, יושבים אכרם ורחל אשתו בנחלתם, מוקפים בילדים, נכדים ונינים.
יש להם מה לספר לצאצאיהם – על כורדיסטן ועל עיראק, על גלות וגאולה, על קיבוץ גלויות וכור היתוך, על מלחמה ושלום. על שורשים שנעקרו וניטעו שוב בתקופה שעיצבה את פניה של מדינת ישראל.
ארכיון זיכרונותיהם מלא וגדוש במראות ודמויות, בקולות וטעמים בלתי נשכחים. את כולם מלווה ההוויה הכורדית שנצרבה בנשמתם ולא התפוגגה בכור ההיתוך של החברה הישראלית.
"אני כורדי", נהג אכרם לומר לבני משפחתו, לחבריו, לכל מי שבא עימו במגע, ונשא בגאון את הביטוי שנולד בהרי כורדיסטן – "אנא כורדי". זו היתה סיסמת הקרב של שבטי הכורדים בהרים.
הם שאגו את את הסיסמה בקול נלהב ובהנפת ידיהם אל על ויצאו לשמור על עצמאותם ועל גאוותם.
הוא הלך בעקבותיה. לשמוע את קולם, לראותם נטועים על אדמתם, לתור אחרי המקורות של אבות אבותיו, לחדש את הברית בינם לבין העם היהודי.

"אני הוא הכורדי שהגלה מלך אשור את אבותיי" – כך כתב אכרם על דף נייר, לפני הרבה שנים, כשהחל את מסעו על ציר הזמן ההיסטורי של חייו.
זהו המסע מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)
הספר "מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני"
מאת: שלומי רוזנפלד, (תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

למעלה: הספר "מבבל לירושלים", למטה: גב הכריכה

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , | פרסום תגובה

"מבבל לירושלים" – קטעים ואנקדוטות מהספר

קטעים ואנקדוטות מהספר
"מבבל לירושלים" – סיפורה של משפחת ברזאני (*)

"מתנות חתונה" כורדיות 

במעוז ציון, על מורדות הקסטל בין הרי ירושלים, נהגו המתיישבים מעולי כורדיסטאן לחגוג חתונות כמיטב המסורת הכורדית – עם דולא (תוף) וזורנא (חליל), וריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה.
מנהג ייחודי המשיך להתקיים בחתונות שנערכו בשנות ה-50 וה-60, ונקרא טקס הענקת המתנות.
בשעה שכולם התיישבו סביב השולחנות הערוכים ועמוסים בכל טוב, נפתח שולחן אחד במרכז האולם. עליו הונחו כל המתנות שהביאו האורחים – תכשיט זהב, סט צלחות מפואר רדיו טרנזיסטור או מוצר אישי מיוחד, וכמובן מעטפות ובתוכן שטרות כסף. הכָּרוֹז, שניהל את הטקס פתח במתנות קרובי החתן – מתנה אחר מתנה לקח בידו, הסיר ממנה את הצלופן, בדק את שם היצרן, הרים את המתנה בידו והכריז על איכותה של המתנה ושמו של הנותן. אחר כך עבר למתנות קרובי הכלה בהכרזות, ואז הגיע השיא: בעלי מעטפות הכסף ששמרו אותם בכיס וחיכו לרגע. אחד אחד ניגשו אל הכרוז ומסרו בידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, ספר בקול רם את השטרות והכריז: "פלוני בן פלוני נתן מאה לירות…ופלוני בן פלוני מאה וחמישים לירות".
ככל שהיה הסכום גבוה יותר כך גברו קולות ההתפעלות והעצימו את גאוותם של נותני המתנות יקרות הערך.

השטיח של רבי מאיר בעל הנס

בשנות ה-40 הגיעו שליחים מארץ ישראל לקהילות היהודים בכורדיסטאן.
הם הגיעו בשליחות מוסדות שונים של היישוב העברי כדי להביא אליהם את בשורת הציונות והמדינה העברית שהולכת ונרקמת. מצבם של יהודי כורדיסטאן לא היה עדיין נורא, ורבים מהם התפרנסו בכבוד ולא מיהרו להיענות להצעה לעלות לארץ. אבל יכול בתוך ליבם קיננה התקווה שיוכלו בקרוב להגשים חלום בן אלפי שנים ולשוב אל ארץ אבותיהם. חלום שהיה חלק מהווייתם, ובא לידי ביטוי בתפילותיהם לירושלים הבנויה ושסיום הגלות.
יום אחד הגיע לעיירה עקרא, שליח מארץ ישראל שסיפר להם כי הוא מתגורר בעיר טבריה, בה מצוי הקבר של רבי מאיר בעל הנס. יהודי הקהילה אירחו אותו בביתם וכיבדו אותו בהכנסת אורחים חמה השמורה לאנשים חשובים מאד. הם  שמעו בשקיקה סיפורים שסיפר להם על הניסים שמחולל הקבר למי שמשתטח עליו, ועל העיר טבריה כולה הפורחת על שפת אגם. תוך כדי ההתלהבות שאחזה בהם, שלפו המארחים שטיח יקר ערך, מסרו אותו לשליח ולא הניחו לו עד שהבטיח להם כי בשובו ארצה יניח בשמם את השטיח בקבר רבי מאיר בעל הנס,  ויהיה להם השטיח מקור לישועה ופרנסה טובה.
רק אחרי שנים אחדות, כשעלו כולם לישראל, ובאו אל הקבר, נדהמו לגלות כי השטיח היקר שלהם איננו שם. הם מיהרו לביתו של אותו שליח וראו את השטיח מקשט את סלון ביתו…

  כורדים מהגרים בבגדד

 בתחילת שנות ה-30, בעיר בגדד בירת עיראק, התפתח רובע מגורים קטן, שנקרא: "חאן אל-מוהג'רין" – שכונת מהגרים דלה וצפופה בפאתי העיר, על יד בית הקברות, במקום בו נגמרים הבתים ומתחיל המִדבָּר.
ב"אל-מוהג'רין" התגוררו בני המעמד הנמוך ביותר יחד עם העובדים הזרים שעסקו בניקיון ובמשק בית, ובעבודות כפיים מפרכות. כולם הצטופפו במתחמי מגורים מרובעים עם חצר גדולה במרכזה, ואליה פונים דלתות של חדרים.
בין המהגרים היה מספר רב של יהודי כורדיסטן מכל תפוצותיה – פרס, עיראק ותורכיה.
אלפי יהודים כורדים באו מכפרים ומעיירות אל העיר הגדולה כדי לנסות בה את מזלם ולמצוא פרנסה טובה, שידוך הגון או שניהם גם יחד. רבים מהם, בחורים ובחורות, הגיעו בעל כורחם. משפחותיהם סבלו מעוני ומצוקה בכפריהם, ועליהם הוטל להרוויח קצת כסף ולשלוח למשפחה שלא יכלה לפרנס את ילדיה.
העבודה המועדפת עליהם היתה אצל מעסיקים יהודים.
בשובם של המהגרים הכורדים מיום עבודה מפרך אל חדריהם הקטנים, עייפים ורצוצים, היו מקטרים ומספרים על בני עמם היהודים הבגדדים שמעסיקים אותם בשכר זעום ולעתים קרובות רודים בהם. המהגרים שנזקקו לכל דינר שהרוויחו לא העזו להמרות את פי מעסיקיהם – גם כשהושפלו, כשהועסקו שעות רבות מעבר למקובל, ואפילו כשקיבלו מנוחה לשבת ונדרשו לחזור ממנה ולהתייצב לעבודה כבר במוצאי שבת.
בשבתות זכו לשעות ספורות של נחת. התכנסו ביחד לארוחות משותפות, פצחו בזמר כורדי נוגה על החיים בהרים ופצחו בריקודים מעגליים לצלילי דולא וזורנה – זרוע מונחת על זרוע במעגל גדול, והשירה פורצת מגרונם ומשכיחה את צרותיהם.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

* "אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)
הספר "מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני"
מאת: שלומי רוזנפלד ( תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

למעלה: הספר "מבבל לירושלים" למטה: גב הכריכה

קטגוריה: כללי, מבבל לירושלים | תגיות: , , , , , | פרסום תגובה