רכבת המשלוחים יצאה בפעם האחרונה מוורשה.

 

בתוך קרונות שנועדו להובלת בָּקָר, נדחסו  אלפי בני אדם - כלואים ונעולים מאחורי שערים ובריחים, בלי אוכל או שתיה, ללא מושבים וללא חלונות. מעט אוויר חדר פנימה מבעד לפתח אוורור צר בין קיר הקרון לתקרתו. הפתח נפער בנקודה גבוהה שאף אחד לא יכול  להגיע אליה, לנשום אוויר, להתבונן החוצה אל המרחבים הגדולים של פולין ארצם ולנסות לנחש לאן מועדות פניהם. 

באחד הקרונות עמדו מוֹניֶק ושני אחיו, דבוקים לאמא שלהם, חוה, ולסבא שלהם, מרדכי.

אבא-אריה לא היה איתם. הם שיערו מה היה גורלו, ויכלו רק לקוות ולהאמין שגורלם יהיה טוב יותר. מימינם ומשמאלם, מלפניהם ומאחוריהם עמדו במכלאה הניידת עשרות רבות של גברים, נשים וילדים - מתנדנדים בקצב שקשוק גלגלי הקרונות, עפים מצד לצד בסיבובים חדים, נושמים הבל פיות, מריחים ריח של קיא וצרכים שהצטברו בבגדי הסובבים אותם.

​

הרכבת נסעה על מסילות ברזל שנמתחו בין הרים ועמקים, חצתה שדות ומישורים, יערות ומרחבים שוממים, עברה על גשרים מעל נהרות, נבלעה בתוך מנהרות, בדרכה אל התחנה הסופית שנקבעה לה. נוסעיה עמדו בה לאורך הנסיעה שנמשכה יום ולילה ואולי רק יום ואולי רק לילה...מי יכול היה לספור ולבחון. הזמן איבד משמעות. בחלוף שבעים וחמש שנים מאותה נסיעה, הזמן עודנו חמקמק וחסר ערך סִיפּוּרִי.

 

משה יעקובוביץ', שהובל ברכבת עם אימו ואחיו, לא יכול לשחזר כמה זמן שהו בתוך הקרון הסגור.  הוא רק זוכר שהרכבת נסעה ונסעה. אולי עצרה פעם להמתנה, אולי לא.

"איך אפשר לזכור ?" הוא שואל בשבתו מול הביוגרף המתעד את קורות חייו.

שנים רבות הדחיק משה את זיכרונות הנעורים של מוֹניֶק הנער הוורשאי, ולא העז להעלותם בפני איש. למד לקח ממה שקרה לו כשסיפר - מאזינים שהקשיבו לסיפוריו היו ספקנים והתקשו להאמין כי מדובר בהתרחשויות אמיתיות. מאז לא התאמץ עוד לשכנעם. כשהעולם כולו נחשף לזוועות השואה ויצאו לאור כל הפרטים הקטנים והגדולים, הוקמו ארכיונים, נמסרו עדויות בכתב ובעל פה - הוא כבר לא היה שם. עניינים שוטפים של יום יום העסיקו אותו, ולא טרח לנבור בהיסטוריה הפרטית שלו.

כשהחליט להיכנס לארכיון זיכרונותיו, לא מצא שם תמונות או מסמכים.

בארכיון נותרו קטעי זיכרון מטושטשים ונטולי ערך רגשי, אותם העדיף לסדר באופן מדויק על ציר הזמן ההיסטורי: "בשנת ארבעים ושתיים היינו עוד בגטו, ואחר כך, בארבעים ושלוש הכל נגמר". לקחו אותו, אחר כך העבירו אותו, ובארבעים וארבע שוב העבירו אותו עד ארבעים וחמש.

למרות אלפי האנשים שהיו סביבו, הוא נזכר רק בשמות בודדים. כל האחרים נכנסו לתהליך ההתפוגגות מתוך הקיום האנושי.

הוא הצליח איכשהו להיאחז בחיים, ושרד. 

 

בשלהי העשור התשיעי לחייו, משה מדבר על מה שקרה למוֹניֶק.

מכשיר הקלטה מונח על השולחן מולו וקולט דיאלוג שהולך ומתארך ואין בו שתיקות, אין דמעות, אין כעס או מנוד ראש. יש שאלות ותשובות. תחקיר של אחד מול אחד - הביוגרף שרוצה להעמיק בתיאור הפרטים, ומשה יעקובוביץ' בגיל 88, מתקשה להיכנס לכל פרט ופרט, ומרוב קושי ותוך כדי הבעת חוסר נחת, עונה לשואל - בשאלות.

 

-"אתה חושב שהיה ברכבת מקום לשֶבֶת ? מה פתאום. לא היה מקום לשבת ולא לזוז. אני אומר לך עוד פעם: לקחו אותנו בתוך קרון של בהמות, לא של בני אדם".

ומה עושים בכל הנסיעה" ?

- "כלום. מה אפשר לעשות ? עומדים. עומדים אחד צמוד לשני, וזהו".

כמה זמן זה נמשך ?\

- "לא יכול להגיד לך. זה היה בטח יום ועוד לילה ואולי עוד יום. מי יכול היה לדעת ? הרבה זמן היינו בנסיעה ברכבת הזאת".

וסליחה על השאלה...מה עם צְרָכִים ? הָפְרָשוֹת ?

- "עושים במכנסיים".

בעמידה ?

- "אתה לא מבין מה עניתי לך מקודם ? היינו בתוך הקרון המון אנשים. לא היה מקום לשבת. לכל היותר אפשר היה להישען. עומדים ועומדים".

וכולם החזיקו מעמד?

- "בטח שלא. אנשים מתו בעמידה.

"אני מנסה לדמיין את הסיטואציה: עומדים יחד שעות רבות...אנשים חיים ואנשים מתים..."

- "מה יש לדמיין ? פשוט מאד – מי שמת, הגופה שלו המשיכה לעמוד בין אנשים חיים. זה הכל".

​