מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע נשכח

פרק מתוך הספר: "בניין על מגרש ריק" *

צריפים במחנה מיילץ

מיילץ (Mielec) היתה עיר תעשייתית במחוז קרקוב שבדרום פולין.
הגרמנים שכבשו את האזור מצאו בעיר מפעלים קיימים של התעשייה האווירית הפולנית, והסבו אותם לצרכיהם. שניים מהמפעלים הגדולים והחשובים – אחד לתיקון מטוסים, והשני לייצור חלקים – הועברו לבעלות "היינקל" (Heinkel ), חברה גרמנית לייצור כלי תעופה. קווי הייצור הוחלפו, והפועלים שעבדו קודם עבור הממשלה הפולנית, המשיכו לעבוד תמורת שכר על קווי ייצור חדשים, עבור הצבא הגרמני הכובש.
כשגבר היקף הייצור, הגרמנים הקימו שם מחנה עבור עובדי כפייה. בנו צריפים למגורי פועלים ומבנים לאנשי סגל, גידרו את השטח בגדרות חשמליים ופיזרו מגדלי שמירה מאוישים כל העת. אל המחנה הובאו בכוח עובדים בני לאומים שונים משטחי הכיבוש הגרמני, ויהודים מהגטו הסמוך בעיר מיילץ. אליהם צורפו יהודים מגטאות וממחנות אחרים, שעברו סלקציות והתאימו לפעילות הנדרשת מהם.
המתחם הוגדר בתחילת פעילותו כ"מחנה עבודה", שהתנאים בו היו מעט נוחים יותר ממחנה ריכוז. המזון חולק במנות סבירות, הכלואים במחנה יכלו לקבל חבילות ומכתבים מקרובי משפחה, עובדי הכפייה עבדו יחד עם פועלים פולנים שהגניבו להם מדי פעם מצרכי מזון ודברי דואר, והיחס הכללי נחשב פחות נוקשה.
ככל שגבר הלחץ המלחמתי וגדל מספר הכלואים, הורעו התנאים יותר ויותר.
מוֹניֶק הגיע למחנה העבודה מיילץ ברכבת ובה מאות אסירים – "משלוח טרי" ממחנה בודזין.
הם לא הבינו מה ההבדל בין "מחנה עבודה" ל"מחנה ריכוז". מבחינתם המעבר לא שינה דבר – אותו מתחם סגור אותם חוקים נוקשים ואותו סדר יום שמוקדש כולו לעבודה ושינה.
בהגיעם, עברו תהליך קליטה מסודר של רישום וקבלת מספר זיהוי שילווה אותם ויהיה התחליף לשמם. הבגדים האזרחיים שאותם לבשו בבודזין, נלקחו, ובמקומם קיבלו סט יחיד של לבוש – מדי אסיר מפוספסים בצבעי כחול ולבן עם כובע עגול תואם עשוי מבד, ונעלים עשויות מעץ. על חולצתו הוצמדו שתי חתיכות בד – אחת עם סמל מגן דוד, ועל השנייה הוטבע מספרו האישי.
מוֹניֶק, אסיר מספר 15078 עבר חיטוי נגד כינים, שיער ראשו גולח והוא נשלח לצריף מגורים של ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. הצריף היה רק מקום לישון בלילה. כבר למחרת נשלח למפעל ייצור חלקי מטוסים של היינקל, ונכנס אל שיגרת עבודה חדשה.
מדי בוקר יצא עם קבוצת אסירים ליום עבודה שהחל בהליכה קבוצתית.
הם צעדו במאורגן, מרחק הליכה של כחצי שעה, משערי המחנה ועד שערי המפעל. מלווים בשומרים חמושים, הם צעדו בכבישים סלולים ובדרכי עפר בין יערות ובין בתים, וכל הדרך שרו יחד כולם. "זינגען" (לשיר) – פקדו עליהם המלווים האחראים על הובלתם, והם שרו שירי לכת בקצב הליכתם. אחד פצח בשירה וכולם הצטרפו אליו. השירה הקולנית הבטיחה את ערנותם ואת הליכתם בתוך המסגרת, בלי לחשוב על רעיונות מסוכנים כמו ניסיון לחמוק מהשורה ולברוח.
בהגיעם אל המפעל פנה מוֹניֶק אל מקומו – פינה באולם הייצור שהונחו בה חלקים של גוף מטוס מתוצרת היינקל. הוא נמנה על צוות שעסק בחיבור והלחמה של חלקי פח, לגוף המטוס. עבודת הצוות נעשתה בידיים, ללא כפפות.
הפועלים נעזרו בפטישי אוויר ובכלי עבודה קטנים וגדולים, והקפידו שהחלקים יורכבו באופן מדויק ביותר. כל סטייה בהרכבה, כל טעות, עלתה ביוקר למי שסטה או טעה. מעטים קיבלו לפעמים הזדמנות שנייה, אבל טעות נוספת של פועל הביאה לסילוקו מהעבודה, החזרתו למחנה וסימונו כחסר תועלת שחייו כבר לא שווים. כל אזרח שעבד שם וכל מנהל עבודה, גרמני או פולני, חרץ גורלות לחיים ולמוות – יוּדֶה שעיצבן מישהו מהם, בחיוכו או בטון דיבורו, חי על זמן שאול.
משמרת יום עבודה התנהלה באווירה מתוחה ובמשמעת חסרת פשרות, מלווה בצעקות ועונשים גופניים. מנהלי העבודה ניצלו את הפועלים לעבודות עזר שונות – לניקיון המפעל, להובלת מטענים וחלקים מהמחסן לאולם הייצור. פעם נדרש מוֹניֶק לסחוב יחד עם חבריו שקי מלט שמשקלם היה כמעט כמו משקל גופו. לממונים עליו לא היה אכפת שמדובר בפועלים שגופם הולך ורזה והם סובלים מתת-תזונה.

חודשים ספורים לאחר בואו של מוֹניֶק למיילץ, החליטו הגרמנים לשנות את מעמדו של המתחם כולו. במקום מחנה עבודה, המקום הפך להיות מחנה ריכוז (בגרמנית "קונצנטרציונסלאגר") – עניין טכני ובירוקרטי שהיה קשור גם לשינוי בהשתייכותו המנהלית.
המעמד החדש לא השפיע באופן בולט על סדר היום, אבל הותיר חותם על אסירי העבודה. הם אולצו לעבור הליך של קעקוע על זרועם, כדי שיהיו מסומנים כמשתייכים למחנה ריכוז.
אחד אחד הגיעו האסירים לצריף המרפאה והניחו את אמת ידם הימנית על שולחנו של המקעקע. הוא אחז בידו מחט טבולה בדיו כחולה שלא עברה חיטוי, וניקב את האמה המונחת לפניו. המחט דקרה בבשר דקירות חדות ומהירות, נֶקֶב אחר נֶקֶב, בצפיפות מקסימלית שיצרה כתובת קעקע המורכבת משתי אותיות: KL – ראשי התיבות של המונח Konzentrationslager.
שתי האותיות הללו מלווים את משה יעקובוביץ' כל חייו. הן נצרבו על זרוע ידו הימנית של הנער מוֹניֶק ולא נמחו מעולם. 

ה-KL היא כתובת קעקע, מהנדירים יותר שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה במחנות הריכוז. מספר מועט, יחסית, של אסירים במיילץ ובעוד כמה מחנות אחרים, אולצו לקעקע אותה על זרועם. כתובת הקעקע הנדירה לא זכתה לפרסום ולתפוצה כמו כתובות סימון אחרות שנשאו יהודים ששהו במחנות ריכוז.
וכמו הקעקוע כך גם סיפורו של מיילץ.
המחנה וכל מה שהתרחש בו, נדחק לשולי המחקרים ההיסטוריים. בתוך שלל העדויות והמסמכים שנאספו במהלך השנים על תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, יש מעט אזכורים למחנה העבודה שהיה למחנה ריכוז. עובדי כפייה שהיו שם ומסרו עדותם בכתב ובעל פה המעיטו בתיאורי החיים בו, והזכירו את מיילץ כתחנת מעבר בדרכם מכליאה לכליאה, מעבודה לעבודה, ממחנה למחנה.
שבעה עשורים אחרי קיומו, כמעט ולא נותר מי שיספר על מיילץ, מחנה הריכוז  שהותיר את חותמו על זרועם של אלפי יהודים – מחנה שלא היה גדול במיוחד, והעסיק "רק" כמה אלפי אסירים,  חלקם המשיכו הלאה וחלקם נרצחו או מתו ונשרפו. כמות קטנה מדי שלא עוברת את הרף העלילתי המזכה אותו בתפוצה נרחבת בין דפי ההיסטוריה של האימפריה הנאצית הקצרה.
עיקר הפעילות במחנה התקיימה בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. במכונת המלחמה הגרמנית התגלו חריקות, ונדרשו כלים מרובים להניעה לקראת ההכרעות הצפויות.

מלחמת העולם נכנסה לשלבי הכרעה.
ביבשת אירופה הבוערת כולה, ניצבו אלה מול אלה, כוחות צבא אדירים של מעצמות גדולות: גרמניה ובנות בריתה מול רוסיה, אנגליה וארצות הברית ובעלות בריתן. כלי נשק מודרניים, לאותם ימים, הפיצו אש ותימרות עשן – באוויר הגיחו מטוסים להפצצות, ביבשה דהרו טנקים ותותחים, וחטיבות רגליים חצו גבולות שנמחקו מהמפה והיו לאזורי לחימה.
בשנה החמישית למלחמה איבדה גרמניה מדינות שהיו בנות בריתה. מדינות אחרות ביבשת, שוחררו על ידי צבאות רוסיה ומדינות הברית. הטבעת סביב אזורי השליטה של הצבא הגרמני התהדקה וכוחותיו נסוגו עוד ועוד משטחי הכיבוש.
פולין הכבושה טרם שוחררה.
הגרמנים פלשו לפולין בראשית המלחמה, ומאז העמיקו בה את אחיזתם. הם כוננו שלטון דיכוי, יישבו אזרחים גרמנים "טהורי גזע", בזזו את אוצרותיה הכלכליים ועשו שימוש במשאביה. לאורך כל מערב פולין באזורים שבשליטתם, היו פזורים מחנות ריכוז והשמדה ומחנות עבודה, בתי חרושת ותעשיית נשק שסייעו לאימפריה המתמוטטת להחזיק מעמד בכוחות אחרונים.
מנגנון השליטה הנאצי המשיך להניע רכבות ממחנה למחנה, מעיר לעיר, ממפעל למפעל, מגטאות למחנות השמדה. אנשים, סחורות ואמצעי ייצור עברו מנקודה לנקודה, לפעמים בהחלטות בירוקרטיות ולפעמים אחרי בחינת עלות/תועלת ושיקולי ביטחון.
בחודשי הקיץ של שנת 1944 נשמעו הדים של הפצצות ברחבי מחנה מיילץ. הצבא רוסי התקרב למחוז לובלין והעמיד את מפעלי התעשייה האווירית בסכנה של ממש.
במחנה התארגנו לתזוזה חפוזה.
מוֹניֶק ומאות אסירים אחרים הועלו על רכבת בדרכם אל וייליצ'קה המדור הבא בגיהנום.

*
זהו פרק מתוך הספר:
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

עוד פרקים נבחרים מהספר
בקישורים למטה:
*  ורשה – הסוף
 "לֶך", אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים 
בדרך לגיהנום עומדים ומתים

קישורים נוספים:
* סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
* סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:

שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר בניין על מגרש ריק מאת שלומי רוזנפלד עיצוב כריכה: אסף יוגב

בניין על מגרש ריק - כריכה אחורית - לחץ להגדלה

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

"לֶך" – אמרה לו אמא…והוא הלך לחיים

פרק מהספר "בניין על מגרש ריק" *

אחרי נסיעה ממושכת שנמשכה פרק זמן לא ידוע, האטה הרכבת את נסיעתה עד שעצרה.
בתוך הקרונות נשמעו נקישות. ידיים גסות של אנשי ס.ס. היכו במוטות הברזל שנעלו מבחוץ את בריחי הדלתות.
הדלתות נפתחו, ובבת אחת נפלטו גוויות ואנשים שאיבדו כל צלם אנוש, מחוסרי הכרה גוססים לאיטם, נושמים נשימות אחרונות. ביניהן, ומעליהן, דילגו אנשים חיים שמיהרו לצאת מהמכלאה – מסמורטטים, הלומים, מביטים ימינה ושמאלה, נושמים אוויר צח, לראשונה אחרי שעות רבות.
עוד לא הספיקו להתרגל לאור השמש שהציפה אותם, וכבר נשמעו צרחות וקריאות מכל עבר.
על הרציף עמדו חיילים גרמנים עם נשק דרוך בידיהם והורו לנוסעים שנותרו בחיים, לצעוד אל נקודת איסוף בקצה הרציף. הרובה שימש להכוונה והוראת הכיוון עם הקנה, קת הרובה – לזירוז והכאה. חולים ונפגעים מייסורי המסע שנשרכו מאחור, נורו ללא היסוס, וגופותיהם נערמו עם גוויות המתים.
חוה יעקובוביץ' אחזה בידיה את שלושת ילדיה והובילה אותם בתוך הזרם האנושי. מנקודת האיסוף צעדו ברגל יחד עם אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, לעבר שער הברזל של מחנה מיידנק.

מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק הוקם במחוז לובלין, כ-200 קילומטרים מדרום מזרח לוורשה.  הרכבת שהובילה את משפחת יעקובוביץ' ואת אחרוני היהודים השורדים מגטו ורשה, הגיעה לשם מסיבות בירוקרטיות. קודמיהם, כל יהודי הגטו, הובלו ברכבות השילוחים הישר למחנה ההשמדה טרבלינקה, ונרצחו שם. בשילוח האחרון, מספר היהודים היה גבוה מיכולת הקליטה היומית של טרבלינקה (עד 10,000 איש), ומישהו החליט שכל יתר המשולחים ימשיכו עם הרכבת למיידנק. שם יחליטו מה לעשות איתם.
זו היתה תחנה ראשונה במסעו הארוך של מוֹניֶק. פינת המתנה. המבוא למדורי גיהנום.

מיידנק - המגורשים בשדה

יחד עם בני משפחתו וכל הנוסעים האחרים הובלו כולם אל מגרש ריק ומגודר בפאתי המחנה, ונצטוו להמתין עד לקבלת הוראות להמשך.
"רוזנפלד" (שדה ורדים) – כך קראו הגרמנים לאותו מגרש אף על פי שהיה מלא באבני חצץ. ורדים או שושנים לא צמחו שם אבל הדוקרנים המתכתיים לאורך הגדרות נראו פעם, בעיניו של אחד מפקדי המחנה, כמו פרחים. הוא אמר רוזנפלד, ומאז נשאר הכינוי.
סוג של הומור נאצי.
הגרמנים נהגו לעשות שימוש בהומור הפנימי שלהם כדי להערים על היהודים שתלו תקוות בכל סממן שיכול לבשר להם כי הם אכן מועברים למקום בו יתיישבו מחדש.

מגורשי גטו ורשה התרכזו בשדה הפתוח עד רדת הערב. רובם הגדול – ללא מזוודות או תיקים, ללא כל זיכרון או פריט. הכל נשאר בבתים שנחרבו ועלו בלהבות. מי שהצליח לסחוב איתו שקית או מזוודה נדרש למסור אותן לפני בואו או בהמשך. על גופם נותרו הבגדים העליונים והבגדים התחתונים שלבשו ביום הגירוש. עם הבגדים האלה עברו את הנסיעה ברכבת, בלי שעברו מקלחת לשטוף את גופם.
מעבר לגדר יכלו לראות את צריפי מחנה מיידנק הבנויים בטורים ישרים זה ליד זה, את מגדלי השמירה והגדרות המקיפים את המתחם, את המבנים עם ארובות שפולטות עשן גם ביום אביבי חמים תחת שמש זורחת. מה שורפים שם ? לא העלו על דעתם. שמועות שעברו מפה לאוזן בישרו כי אין חיים חדשים באופק, והסיכוי שהם הולכים למות נראה גבוה יותר. גם באותן שעות של חוסר ודאות איש לא רצה לחשוב כי אפשר להמית כל כך הרבה אנשים בבת אחת.
מוֹניֶק הניח את ראשו על האדמה הקשה, ונרדם לצד אימו ושני אחיו.

לילה אחד עבר על המוני המגורשים בשינה בשטח הפתוח, ללא שמיכות.
בבוקר נשמעו קריאות הרמקולים של גרמנים לובשי מדים שהכריזו כי מי שמעוניין לעבוד, עליו לגשת לנקודת מיון ולהירשם. רבים ניגשו. נִתלו בתקווה כי רק כך יזכו להעדפה כלשהי בהמשך הדרך, ויישארו בחיים. הם ניגשו אל הנקודה, כדי לעבור מיון מזורז שנראה כמו סחר סוסים פומבי בשוק – קציני המיון שאלו את המועמד הניצב מולם מה גילו, והעיפו עליו מבטים בוחנים. זה הספיק להם כדי לקבוע אם הוא כשיר לעבוד ויצטרף לקבוצת העובדים או יחזור להמונים שמהם הגיע.
גם סבא מרדכי זיידנוורם, אבא של חוה, החליט ללכת לעבוד. הוא היה בשנות השישים לחייו, נראה כשיר לעבודה וקיבל הרשאה בעל פה להצטרף אל קבוצת הממוינים לעבודה שמנתה כמה מאות. הבת שלו חוה נשארה עם שלושת ילדיה בין אלפי הנאספים שהתגודדו על המגרש והמתינו להתפתחויות.
לפתע אמרה חוה למוֹניֶק בנה הבכור: "לך איתם לעבודה".
הוא היסס לרגע. לא ידע אם יקבלו אותו ולאן יִילקח. אבל אימו לא הניחה לו להתלבט, דחקה בו בנגיעה החלטית בכתפו ואמרה לו ביידיש: "געֶי" (לֵך).
המילה הזו, "לֵך", שנאמרה בשפת היידיש, היתה המילה האחרונה ששמע מאמא שלו.

מוֹניֶק הלך.
בעומדו מול האחראים על המיון ניפח את חזהו הרים את כתפיו וזקף את ראשו. הם ראו מולם נער בן 13 בריא בגופו, שאומר להם בנחרצות כי הוא מוכן לעבוד. לאחר התלבטות קצרה הורו לו להצטרף לקבוצת העבודה, שם נעמד ליד סבו, בין גברים צעירים ומבוגרים שהימרו על ההליכה לעבודה. המיון הושלם והם צעדו משם אל נקודת כינוס נפרדת, רחוקה מההמונים שגדשו את "מגרש רוזנפלד".
חוה יעקובוביץ' נותרה במגרש עם שני ילדיה הקטנים, דוד ואברהם, האחים של מוֹניֶק.
לילדים הקטנים במשפחת יעקובוביץ' לא היה סיכוי להשתייך לכוח העבודה, ואימם שלא יכלה לנטוש אותם, קשרה את גורלה בגורלם. שלושתם נשארו ב"שדה הוורדים" של מחנה מיידנק, ומה שקרה איתם, לא נודע מעולם. ישנן השערות מבוססות ועדויות נסיבתיות על גורל אלפי היהודים שנותרו שם – חולים וזקנים, נשים וילדים וכל מי שלא היה כשיר לעבודה או לא רצה לצאת אליה. הם התפוגגו מהעולם הזה באחת משיטות הרצח שהיו מקובלות במסגרת התכנית להשמדת יהודי אירופה. אולי במיידנק, אולי בטרבלינקה, אולי בבלזץ' או בכל אחת מתחנות ההריגה של הנאצים ביבשת אירופה.
חוה לבית זיידנוורם, וילדיה: דוד ואברהם יעקובוביץ', נשלחו אל מקום שממנו לא חוזרים.
שמם נותר חקוק ברשימות על נייר או בקבצי מחשב בין כל דפי העדוּת לזכרם של ששת מיליוני הנספים בשואה. דמותם נותרה חקוקה בתודעתו של משה יעקובוביץ', הלא הוא מוֹניֶק הנער – האחרון מבני המשפחה שראה אותם בחיים.
בהמולה שהתחוללה ב"שדה הוורדים", לא הספיק להיפרד מהם. אימו דחפה אותו אל מה שנראה לה בחושים אימהיים כסיכוי היחידי לשרוד חי, והוא המשיך אל המדור הבא בגיהנום.

*****************************************************************************

*
פרק מתוך הספר: 
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018). 

עוד פרקים נבחרים מהספר, בקישורים הבאים:
* ורשה – הסוף
* בדרך לגיהנום עומדים ומתים
* מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים: שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

קטגוריה: בניין על מגרש ריק | תגיות: , , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

בדרך לגיהנום עומדים ומתים

פרק מהספר "בניין על מגרש ריק"*

1942 - גירוש יהודי גטו ורשה

רכבת המשלוחים יצאה בפעם האחרונה מוורשה.
בתוך קרונות שנועדו להובלת בָּקָר, נדחסו  אלפי בני אדם – כלואים ונעולים מאחורי שערים ובריחים, בלי אוכל או שתיה, ללא מושבים וללא חלונות. מעט אוויר חדר פנימה מבעד לפתח אוורור צר בין קיר הקרון לתקרתו. הפתח נפער בנקודה גבוהה שאף אחד לא יכול  להגיע אליה, לנשום אוויר, להתבונן החוצה אל המרחבים הגדולים של פולין ארצם ולנסות לנחש לאן מועדות פניהם.
באחד הקרונות עמדו מוֹניֶק ושני אחיו, דבוקים לאמא שלהם, חוה, ולסבא שלהם, מרדכי.
אבא-אריה לא היה איתם. הם שיערו מה היה גורלו, ויכלו רק לקוות ולהאמין שגורלם יהיה טוב יותר. מימינם ומשמאלם, מלפניהם ומאחוריהם עמדו במכלאה הניידת עשרות רבות של גברים, נשים וילדים – מתנדנדים בקצב שקשוק גלגלי הקרונות, עפים מצד לצד בסיבובים חדים, נושמים הבל פיות, מריחים ריח של קיא וצרכים שהצטברו בבגדי הסובבים אותם.
הרכבת נסעה על מסילות ברזל שנמתחו בין הרים ועמקים, חצתה שדות ומישורים, יערות ומרחבים שוממים, עברה על גשרים מעל נהרות, נבלעה בתוך מנהרות, בדרכה אל התחנה הסופית שנקבעה לה.
נוסעיה עמדו בה לאורך הנסיעה שנמשכה יום ולילה ואולי רק יום ואולי רק לילה…מי יכול היה לספור ולבחון. הזמן איבד משמעות.

 בחלוף שבעים וחמש שנים מאותה נסיעה, הזמן עודנו חמקמק וחסר ערך סִיפּוּרִי.
משה יעקובוביץ', שהובל ברכבת עם אימו ואחיו, לא יכול לשחזר כמה זמן שהו בתוך הקרון הסגור.  הוא רק זוכר שהרכבת נסעה ונסעה. אולי עצרה פעם להמתנה, אולי לא.
"איך אפשר לזכור ?" הוא שואל בשבתו מול הביוגרף המתעד את קורות חייו.
שנים רבות הדחיק משה את זיכרונות הנעורים של מוֹניֶק הנער הוורשאי, ולא העז להעלותם בפני איש. למד לקח ממה שקרה לו כשסיפר – מאזינים שהקשיבו לסיפוריו היו ספקנים והתקשו להאמין כי מדובר בהתרחשויות אמיתיות. מאז לא התאמץ עוד לשכנעם. כשהעולם כולו נחשף לזוועות השואה ויצאו לאור כל הפרטים הקטנים והגדולים, הוקמו ארכיונים, נמסרו עדויות בכתב ובעל פה – הוא כבר לא היה שם. עניינים שוטפים של יום יום העסיקו אותו, ולא טרח לנבור בהיסטוריה הפרטית שלו.
כשהחליט להיכנס לארכיון זיכרונותיו, לא מצא שם תמונות או מסמכים.
בארכיון נותרו קטעי זיכרון מטושטשים ונטולי ערך רגשי, אותם העדיף לסדר באופן מדויק על ציר הזמן ההיסטורי: "בשנת ארבעים ושתיים היינו עוד בגטו, ואחר כך, בארבעים ושלוש הכל נגמר". לקחו אותו, אחר כך העבירו אותו, ובארבעים וארבע שוב העבירו אותו עד ארבעים וחמש.
למרות אלפי האנשים שהיו סביבו, הוא נזכר רק בשמות בודדים. כל האחרים נכנסו לתהליך ההתפוגגות מתוך הקיום האנושי.
הוא הצליח איכשהו להיאחז בחיים, ושרד.

בשלהי העשור התשיעי לחייו, משה מדבר על מה שקרה למוֹניֶק.
מכשיר הקלטה מונח על השולחן מולו וקולט דיאלוג שהולך ומתארך ואין בו שתיקות, אין דמעות, אין כעס או מנוד ראש. יש שאלות ותשובות. תחקיר של אחד מול אחד – הביוגרף שרוצה להעמיק בתיאור הפרטים, ומשה יעקובוביץ' בגיל 88, מתקשה להיכנס לכל פרט ופרט, ומרוב קושי ותוך כדי הבעת חוסר נחת, עונה לשואל – בשאלות.
-"אתה חושב שהיה ברכבת מקום לשֶבֶת ? מה פתאום. לא היה מקום לשבת ולא לזוז. אני אומר לך עוד פעם: לקחו אותנו בתוך קרון של בהמות, לא של בני אדם".
ומה עושים בכל הנסיעה" ?
- "כלום. מה אפשר לעשות ? עומדים. עומדים אחד צמוד לשני, וזהו".
- "כמה זמן זה נמשך ?"
- "לא יכול להגיד לך. זה היה בטח יום ועוד לילה ואולי עוד יום. מי יכול היה לדעת ? הרבה זמן היינו בנסיעה ברכבת הזאת".
- "וסליחה על השאלה…מה עם צְרָכִים ? הָפְרָשוֹת ?"
- "עושים במכנסיים".
- "בעמידה ?"
- "אתה לא מבין מה עניתי לך מקודם ? היינו בתוך הקרון המון אנשים. לא היה מקום לשבת. לכל היותר אפשר היה להישען. עומדים ועומדים".
- "וכולם החזיקו מעמד?"
- "בטח שלא. אנשים מתו בעמידה.
"אני מנסה לדמיין את הסיטואציה: עומדים יחד שעות רבות…אנשים חיים ואנשים מתים…"
- "מה יש לדמיין ? פשוט מאד – מי שמת, הגופה שלו המשיכה לעמוד בין אנשים חיים. זה הכל".

************************************************************************************

*
פרק מתוך הספר: 
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

עוד פרקים נבחרים מהספר
בקישורים למטה:
ורשה – הסוף
"לֶך" – אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים
* מיילץ – מחנה ריכוז וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:
שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר "בניין על מגרש ריק" – כריכה קדמית

לקריאת הטקסט לחץ להגדלה - הספר "בניין על מגרש ריק" - כריכה אחורית

 

קטגוריה: בניין על מגרש ריק | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

ורשה – הסוף

"הרובע היהודי בוורשה איננו עוד".
כך נכתב בכותרת מסמך שנערך על ידי גנרל הס.ס. יורגן שְטְרוּפ, מפקד הכוחות שחיסלו את הגטו. גנרל שטרופ כתב דו"ח מפורט בו סיכם את פעולת הכוחות, ועיטר אותו בסדרה של תמונות. הדו"ח והתמונות הודפסו, נכרכו בכריכה מהודרת ונשלחו לממונים עליו, בּרִשמִיוּת מהולה בגאווה.
דו"ח שטרופ הוא מסמך נדיר שנתפס ונותר עדות כתובה ומצולמת למה שהתרחש בשיאו של אחד האירועים המפורסמים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה: חיסול הגטו היהודי בוורשה – הסמל הבולט של מרידת יהודים נגד הצבא הגרמני. ההתנגדות העוצמתית שדוכאה ביעילות אכזרית בעיר הבירה החשובה מאד בעיני הנאצים.
שטרופ, כנראה, ניחן בחוש היסטורי מפותח וכישורים של יחצ"ן טוב. בצאתו למשימת ההשמדה של הגטו על כל יושביו, לקח איתו צָלָם שנלווה אל הכוחות ותיעד במצלמתו את פועלו של הגנרל. הצלם הנציח, בתמונות בשחור ולבן, רגעים יוצאי דופן מימי הגטו האחרונים בהחלט. הוא ראה וצילם – קיצם של חיים, הרס בתים, חורבן של קהילה, דרכם האחרונה של קרבנות המובלים אל ככר השילוחים.

הסצנות המשובחות ביותר לטעמו, נבחרו להשתלב בדו"ח – יציאתם של המתבצרים מהבונקרים; ידיהם המורמות בכניעה; מצעד הקורבנות ברחובות הבוערים; הָמְתָנה של משולחים בכיכר, רגע לפני עלייתם לרכבות שיקחו אותם אל סופם.
בין תמונות ההרס והחורבן שובצו סצנות קרביות של חיילים ומפקדיהם – תקיפים ונחושים לביצוע המשימה, לעתים פניהם רציניות ולעתים הם נראים משועשעים ומחייכים בניצחון אל המצלמה.

אלפי יהודים מככבים בתמונות שבאלבום הגנרל שטרופ.
אין להם שמות, רק פנים, או מראה גוף מלפנים או מאחור. הם מככבים בעל כורחם ואינם יודעים כי דמותם תישאר חקוקה לנצח בין דפי ההיסטוריה. אף אחד מהם לא התבקש לתת את רשותו להיות מונצח ברגעיו המושפלים. מי שצילם ומי שערך את התמונות באלבום לא טרחו לציין שמות. רק אחרי שיצאו התמונות לאור והוצגו במוזיאונים, נמצאו שורדים שידעו לתת פרטים מדויקים, שמות ומקומות, או לפחות להציע השערות מבוססות מזיכרונם.
מי הם כל המצולמים האחרים באלבום הנאצי ? לעולם לא נדע.
התמונות האותנטיות, כל אחת מהן שווה אלף מילים, מציגות את הבונקרים שבהם התחבאו השורדים האחרונים, את האש הבוערת מהבתים ושורפת את כל תכולתם, את ההוא שנמלט מהאש וקפץ מהחלון אל מותו, את אלה שנותרו בחיים ומסרו את עצמם לחיילי האס.אס, את החיפושים שנערכו על גופם בעמדם מוצמדים לקירות.

ואולי גם בני משפחת יעקובוביץ' נקלטו בעדשת המצלמה המשוטטת באזורי הרחובות נובוליפיה, זמנהוף, סמוצ'ה, גנשה, לשנו.
חוה יעקובוביץ', אבא שלה ושלושת ילדיה, היו שם באותה זירה מצולמת ומונצחת.
בנה הבכור, משה, השורד היחיד מהמשפחה, ראה תמונות מתוך האלבום לאורך שנות חייו הבוגרים. ראה אותן בימי זיכרון לשואה ולגבורה, בכתבות בעיתונים, בסרטים תיעודיים ששודרו בטלוויזיה או על מסך הקולנוע. הן הוצגו שוב ושוב ולא עשו עליו רושם עז. הוא אפילו לא טרח להתבונן בהן בקפידה ולנסות לזהות מישהו מיקיריו. ראה ודפדף הלאה את פרקי חייו, בלי להתעכב יותר מדי על הפרטים.
די היה לו בקיומן של התמונות, בהצגת העובדות ובהתרת הסָפֵק שקינן בלב כל אלה ששמעו את סיפורי השואה. אחר כך, כשנחשפו הפרטים ונמחקו הספקות, כבר לא רצה לחזור אל המראות ההם, וככל שחלפו השנים הלכו ודהו בארכיון זיכרונותיו.
רק כשהחליט לפתוח חלון צר אל ימי ילדותו, והתמונות הונחו לנגד עיניו, יכול היה לשחזר את קורותיו של מוניֶק.


 ומכל ההתרחשויות, צצה ועלתה אחת, בלתי נשכחת:
הוא, מוניֶק, ילד בן 13 וחצי, הולך במצעד הפליטים יחד עם סבו ואימו. כף יד אחת שלה אוחזת בכף ידו, זרוע היד השנייה אוחזת באחיו הקטן בן שש. הם צועדים והולכים בדרך מהבית ברחוב לֶשנוֹ אל כיכר השילוחים, האומשלאגפלאץ. הוא והם נבלעים בין ההולכים, מתאמצים לשמור על קצב הליכה נדרש, כי חיילי אס.אס חמושים מזרזים את משתתפי המצעד ויורים בכל מי שמתעכב.
ותוך כדי הליכה מגיע האח דוד, בן 9, כולו נושם ונושף אחרי ריצה ארוכה שעבר כדי להשיג אותם ולהיות חלק מהצועדים, לצד בני משפחתו.
הם הולכים והולכים, ושומעים ממנו למה התעכב – כשיצאו כולם מהבונקר עלה דוד אל הקומה השנייה, להביא את אבא, אריה יעקובוביץ', שהיה חולה ופצוע ולא יכול היה לרדת בכוחות עצמו. בעוד הוא משכנע את אבא שלהם לרדת, ירו הגרמנים אש תופת לעבר חלונות הבית. הוא הספיק להימלט לחדר המדרגות שם נתקל בגרמנים, הרים את ידיו ונשלח למצעד הפליטים.
"אבא נשאר שם", אמר להם בשקט, תוך כדי הליכה.
והם המשיכו ללכת.

 

שעה או יותר הלכו בשיירה ארוכה בין רחובות הגטו. מי שהצליח לקחת תיק או מזוודה, או פריט חשוב – לקח. אחרים הלכו רק עם בגדים לגופם.
בהגיעם לכיכר השילוחים הצטרפו אל האלפים שכבר חיכו שם.
לא רחוק מהכיכר המתינה הרכבת שתיקח את מוניק ואת השורדים מבני משפחתו אל המקום שאליו הלכו קודמיהם, מאות א
לפי היהודים של גטו ורשה.

***********************************************************************************

*
פרק מתוך הספר:
"בניין על מגרש ריק" - 
סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

פרקים נבחרים מהספר :
בדרך לגיהנום – עומדים ומתים 
"לֶך" אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים
* מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:
שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר: בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

כ

הספר: "בניין על מגרש ריק" - כריכה אחורית

געד

קטגוריה: בניין על מגרש ריק, כללי | תגיות: , , , , , , , , , , , , , | פרסום תגובה

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

 

פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

מאת: שלומי רוזנפלד (*)

בשנת 1994 הגיע אכרם ברזאני לשטחי האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.
שישה עשורים אחרי שהוריו עזבו את ארץ הולדתם ויצאו למסע חיים ארוך ונפתל, שב אכרם אל אותה אדמה שהיתה במשך אלפי שנים מארחת נדיבה של יהודים וקהילותיהם.
מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה, ובעקבותיה קיבלו הכורדים הזדמנות נוספת להיות בני עם חופשי בארצם. אחרי הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו במשך מאות שנים, נראתה עצמאותם קרובה מאי-פעם.
על המפה שורטטו גבולות האוטונומיה ושעריה נפתחו לכל מי שהארץ הזאת היתה יקרה לו.
אכרם התבשר על כך בביתו, ביישוב מבשרת ציון על הרי ירושלים. שמע על השערים הנפתחים מעבר להרים, ארז מזוודה קטנה, עלה על מטוס לטורקיה, וממנה לכורדיסטן.
בגיל 60, כשהוא אבא לילדים וסבא לנכדים, בערה בו הכמיהה לשוב לנקודת ההתחלה של קורות חייו.

1994 - אכרם (משמאל) ומסעוד ברזני, מנהיג הכורדים, בנו של המולא מוסטפה ברזאני, המנהיג המיתולגי של כורדיסטאן

ארצם של הכורדים קידמה את פניו כאילו היה תושב חוזר.
אכרם הסתובב בין ערים ועיירות, כפרים ונקודות יישוב שנבנו לפני מאות שנים על במות הרים, בין עמק לגבעה. נפעם למראה הפסגות שנעטפו בענן ונהרות זורמים לרגלי צוקים מושלגים, נסע ברכב עם מלווים מקומיים על כבישים שחצו שטחי מרעה אינסופיים, ועצר להתארח אצל בני העם הכורדי. אבות אבותיהם של מארחיו ניהלו את חייהם בשכנות הדוקה לאבות אבותיו. תווי פניהם, לבושם, שפתם, שיריהם – היו טבועים בעמקי נשמתו והמתינו למפגש עימם, פנים אל פנים.
זמנו הקצוב, שבועיים בלבד, לא הספיק למיצוי כמיהותיו. רק שב לביתו, וכבר רקם את הנסיעה הבאה.
ולא עצר אחרי הביקור השני.
עוד ביקור עוד גיחה ועוד אחת – לבד, בחברת רחל אשתו הנאמנה או בליווי מכרים. טס במטוסים, רכב על ג'יפים, חצה מעברי גבול ומחסומי דרכים, טייל לאורכה ולרוחבה של האוטונומיה הכורדית והגיע לערים ועיירות, כפרים ומקומות נידחים שהיו ועודם חלק ממורשת וזיכרון רחוקים: ברזאן, זאכו, דוהוק, עמדייה, עקרא, סלימניה, רוונדיז, אירביל – שמות חקוקים על סלע הזיכרון הקולקטיבי של היהודים יוצאי כורדיסטן, כולם נקודות יישוב שהתקיימו בהן קהילות יהודיות, ועתה נותרו ריקות מכל זכר יהודי.
ביקוריו הניבו לו מפגשים מדהימים – עם מנהיגי העם הכורדי ועם פשוטי העם. ובין לבין נקרתה על דרכו אשה אחת יהודיה שנותרה לבדה בעיירה נידחת, שריד אחרון של קהילה יהודית שעזבה לארץ ישראל. במבצע מהיר ובתיאום עם משרדי ממשלה הצליח להוציאה משם ולהעלותה לישראל.

1994 - אכרם בחברת בני העם הכורדי בביקורו באוטונומיה הכורדית

אכרם ברזני נמנה עם פורצי הדרך שהעזו לחצות לבדם את הגבול הטורקי, לטייל באוטונומיה הכורדית ולעשות מה שלא עשו ישראלים במשך עשרות רבות של שנים.
איש לא שלח אותו. אף מוסד רשמי במדינת ישראל לא ביקש ממנו לצאת לשם, או לנהל מגעים כלשהם מטעמו.
הוא היה שליח מטעם עצמו, מוּנָע בדחף פנימי שנובע מגעגועים וייחולים אל כור מחצבתו…למרות שהוא עצמו נולד וגדל הרחק משם, בבגדד, עיר הבירה של עירק.

חצי יובל שנים עברו מאז השיבה לכורדיסטן.
גבולות הכורדים הפכו שוב לגבולות של מלחמה וסכנה למבקרים בסביבתם.
הרחק משם, במבשרת ציון, יושבים אכרם ורחל אשתו בנחלתם, מוקפים בילדים, נכדים ונינים.
יש להם מה לספר לצאצאיהם – על כורדיסטן ועל עיראק, על גלות וגאולה, על קיבוץ גלויות וכור היתוך, על מלחמה ושלום. על שורשים שנעקרו וניטעו שוב בתקופה שעיצבה את פניה של מדינת ישראל.
ארכיון זיכרונותיהם מלא וגדוש במראות ודמויות, בקולות וטעמים בלתי נשכחים. את כולם מלווה ההוויה הכורדית שנצרבה בנשמתם ולא התפוגגה בכור ההיתוך של החברה הישראלית.
"אני כורדי", נהג אכרם לומר לבני משפחתו, לחבריו, לכל מי שבא עימו במגע, ונשא בגאון את הביטוי שנולד בהרי כורדיסטן – "אנא כורדי". זו היתה סיסמת הקרב של שבטי הכורדים בהרים.
הם שאגו את את הסיסמה בקול נלהב ובהנפת ידיהם אל על ויצאו לשמור על עצמאותם ועל גאוותם.
הוא הלך בעקבותיה. לשמוע את קולם, לראותם נטועים על אדמתם, לתור אחרי המקורות של אבות אבותיו, לחדש את הברית בינם לבין העם היהודי.

"אני הוא הכורדי שהגלה מלך אשור את אבותיי" – כך כתב אכרם על דף נייר, לפני הרבה שנים, כשהחל את מסעו על ציר הזמן ההיסטורי של חייו.
זהו המסע מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)
הספר "מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני"
מאת: שלומי רוזנפלד, (תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

למעלה: הספר "מבבל לירושלים", למטה: גב הכריכה

 

קטגוריה: כללי | תגיות: , , , , | פרסום תגובה

"מבבל לירושלים" – קטעים ואנקדוטות מהספר

קטעים ואנקדוטות מהספר
"מבבל לירושלים" – סיפורה של משפחת ברזאני (*)

"מתנות חתונה" כורדיות 

במעוז ציון, על מורדות הקסטל בין הרי ירושלים, נהגו המתיישבים מעולי כורדיסטאן לחגוג חתונות כמיטב המסורת הכורדית – עם דולא (תוף) וזורנא (חליל), וריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה.
מנהג ייחודי המשיך להתקיים בחתונות שנערכו בשנות ה-50 וה-60, ונקרא טקס הענקת המתנות.
בשעה שכולם התיישבו סביב השולחנות הערוכים ועמוסים בכל טוב, נפתח שולחן אחד במרכז האולם. עליו הונחו כל המתנות שהביאו האורחים – תכשיט זהב, סט צלחות מפואר רדיו טרנזיסטור או מוצר אישי מיוחד, וכמובן מעטפות ובתוכן שטרות כסף. הכָּרוֹז, שניהל את הטקס פתח במתנות קרובי החתן – מתנה אחר מתנה לקח בידו, הסיר ממנה את הצלופן, בדק את שם היצרן, הרים את המתנה בידו והכריז על איכותה של המתנה ושמו של הנותן. אחר כך עבר למתנות קרובי הכלה בהכרזות, ואז הגיע השיא: בעלי מעטפות הכסף ששמרו אותם בכיס וחיכו לרגע. אחד אחד ניגשו אל הכרוז ומסרו בידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, ספר בקול רם את השטרות והכריז: "פלוני בן פלוני נתן מאה לירות…ופלוני בן פלוני מאה וחמישים לירות".
ככל שהיה הסכום גבוה יותר כך גברו קולות ההתפעלות והעצימו את גאוותם של נותני המתנות יקרות הערך.

השטיח של רבי מאיר בעל הנס

בשנות ה-40 הגיעו שליחים מארץ ישראל לקהילות היהודים בכורדיסטאן.
הם הגיעו בשליחות מוסדות שונים של היישוב העברי כדי להביא אליהם את בשורת הציונות והמדינה העברית שהולכת ונרקמת. מצבם של יהודי כורדיסטאן לא היה עדיין נורא, ורבים מהם התפרנסו בכבוד ולא מיהרו להיענות להצעה לעלות לארץ. אבל יכול בתוך ליבם קיננה התקווה שיוכלו בקרוב להגשים חלום בן אלפי שנים ולשוב אל ארץ אבותיהם. חלום שהיה חלק מהווייתם, ובא לידי ביטוי בתפילותיהם לירושלים הבנויה ושסיום הגלות.
יום אחד הגיע לעיירה עקרא, שליח מארץ ישראל שסיפר להם כי הוא מתגורר בעיר טבריה, בה מצוי הקבר של רבי מאיר בעל הנס. יהודי הקהילה אירחו אותו בביתם וכיבדו אותו בהכנסת אורחים חמה השמורה לאנשים חשובים מאד. הם  שמעו בשקיקה סיפורים שסיפר להם על הניסים שמחולל הקבר למי שמשתטח עליו, ועל העיר טבריה כולה הפורחת על שפת אגם. תוך כדי ההתלהבות שאחזה בהם, שלפו המארחים שטיח יקר ערך, מסרו אותו לשליח ולא הניחו לו עד שהבטיח להם כי בשובו ארצה יניח בשמם את השטיח בקבר רבי מאיר בעל הנס,  ויהיה להם השטיח מקור לישועה ופרנסה טובה.
רק אחרי שנים אחדות, כשעלו כולם לישראל, ובאו אל הקבר, נדהמו לגלות כי השטיח היקר שלהם איננו שם. הם מיהרו לביתו של אותו שליח וראו את השטיח מקשט את סלון ביתו…

  כורדים מהגרים בבגדד

 בתחילת שנות ה-30, בעיר בגדד בירת עיראק, התפתח רובע מגורים קטן, שנקרא: "חאן אל-מוהג'רין" – שכונת מהגרים דלה וצפופה בפאתי העיר, על יד בית הקברות, במקום בו נגמרים הבתים ומתחיל המִדבָּר.
ב"אל-מוהג'רין" התגוררו בני המעמד הנמוך ביותר יחד עם העובדים הזרים שעסקו בניקיון ובמשק בית, ובעבודות כפיים מפרכות. כולם הצטופפו במתחמי מגורים מרובעים עם חצר גדולה במרכזה, ואליה פונים דלתות של חדרים.
בין המהגרים היה מספר רב של יהודי כורדיסטן מכל תפוצותיה – פרס, עיראק ותורכיה.
אלפי יהודים כורדים באו מכפרים ומעיירות אל העיר הגדולה כדי לנסות בה את מזלם ולמצוא פרנסה טובה, שידוך הגון או שניהם גם יחד. רבים מהם, בחורים ובחורות, הגיעו בעל כורחם. משפחותיהם סבלו מעוני ומצוקה בכפריהם, ועליהם הוטל להרוויח קצת כסף ולשלוח למשפחה שלא יכלה לפרנס את ילדיה.
העבודה המועדפת עליהם היתה אצל מעסיקים יהודים.
בשובם של המהגרים הכורדים מיום עבודה מפרך אל חדריהם הקטנים, עייפים ורצוצים, היו מקטרים ומספרים על בני עמם היהודים הבגדדים שמעסיקים אותם בשכר זעום ולעתים קרובות רודים בהם. המהגרים שנזקקו לכל דינר שהרוויחו לא העזו להמרות את פי מעסיקיהם – גם כשהושפלו, כשהועסקו שעות רבות מעבר למקובל, ואפילו כשקיבלו מנוחה לשבת ונדרשו לחזור ממנה ולהתייצב לעבודה כבר במוצאי שבת.
בשבתות זכו לשעות ספורות של נחת. התכנסו ביחד לארוחות משותפות, פצחו בזמר כורדי נוגה על החיים בהרים ופצחו בריקודים מעגליים לצלילי דולא וזורנה – זרוע מונחת על זרוע במעגל גדול, והשירה פורצת מגרונם ומשכיחה את צרותיהם.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

* "אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)
הספר "מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני"
מאת: שלומי רוזנפלד ( תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

למעלה: הספר "מבבל לירושלים" למטה: גב הכריכה

קטגוריה: כללי, מבבל לירושלים | תגיות: , , , , , | פרסום תגובה

עקרא, ברזאן, כורדיסטן

בין ברזאן לעקרא

סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן
ושושלת אחת שצמחה ביניהן.
מבוסס על פרקים מהספר
"מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני" (*)
מאת: שלומי רוזנפלד

 בָּרָזָאן

בלב ליבה של ארץ הכורדים, בין ארביל לעמדייה וזאחו, שוכן כפר קטן, בָָּרָזאָן. מסביב לכפר, מרחב ציורי וכולו יציקה של הטבע בשילוב מעשה ידי אדם:
הטבע העניק למרחב את העמק הפורה, את ההרים המקיפים אותו, ואת נהר זאֶבּ (ZEB)
שעובר שם באחד מעיקוליו בדרך אל התמזגותו עם החידקל. מימי הזֶאבּ שוצפים ומותירים
בזרימתם קצף לבן של גלים אינסופיים.
האדם הכורדי בנה שם את ביתו ואוהלו, חרש את אדמת העמק וטיפח בה שדות ירוקים, נטע עצי פרי, וסלל ברגלי הצאן והבקר – דרכים העוברות בין הבתים והשדות.

שלווה תמידית נחה על המרחב ומחביאה סודות מו העבר הרחוק, מהימים שהיה הכפר מעוזם של בני שבט הבָּרָזאָנִים.
בני השבט הכורדי נודעו באופיים הייחודי שעוצב על במת ההרים בשטח המבודד – פשוטים ותקיפים, נועזים ומסתפקים במועט, בעלי נורמות מוסר גבוהות עם נאמנות מוחלטת לראש המשפחה. הברזאנים עסקו מעט בגידולים חקלאיים ועיקר פרנסתם באה להם מהצאן. עדרי הצאן אותם רעו בהרים סיפקו להם את צרכי היסוד למחייתם: חלב וגבינה, בשר, צמר ופריטי לבוש.
מנהיגי חמולות ברזאני ובני השבט, הובילו אחריהם קבוצות לוחמים נאמנים ואמיצי לב. מהחמולות שלהם קמו לאורך השנים דמויות שהיו ועודם מנהיגי העם הכורדי, ביניהם: מולא מוסטפה ברזאני, המנהיג המיתולוגי וסמל המאבק לעצמאותם בעידן המודרני, ובנו מסעוד שממשיך כיום להנהיג בדרכו של אביו.

משמאל: המולא מוסטפה ברזאני האגדי (שנות ה-30). מימין בנו מסעוד ברזאני בפגישה עם אכרם ברזאני (1994)

בתקופת ימי הביניים הגיעו לברזאן קומץ מתיישבים יהודים.
תחת חסות בני השבט הכורדי התיישבו במקום ועבדו בחקלאות. בתי המגורים שלהם נבנו בשכונות נפרדות והיו עשויים מאותם חומרים של שכניהם – טיט ומוץ ומוטות כרותים ישרים של עצי צפצפת שהובאו מהנהר. עם השנים מספרם הלך וגדל, הם שיפרו את מגוריהם, ארגנו לעצמם קהילה והוסיפו לשֵם משפחתם את שֵם המקום שהיה למותג וגאווה בכל האזור.
הברזאנים היהודים שילבו חול עם קודש – עסקו בחקלאות וטיפחו את המורשת היהודית.
בלב הכפר עמד בית כנסת מפואר – בנוי מאבני בזלת ובולט בין בתי העיירה. בית הכנסת שימש גם כישיבה לצעירים וממנה יצאו רבנים, שוחטים ומנהיגי קהילות.
מאז שקבעו את נחלתם בברזאן, הצמיחו הברזאנים אילן יוחסין שמגיע עד רבי נתנאל הלוי (המכונה: "באבו סבא", האב הזקן) – דמות רבנית ידועה ששמה נפוץ בקרב קהילות יהודי כורדיסטן העירקית במשך מאות שנים; בנו, הרב שמואל ( אָדוֹנִי ) ברזאני, שהקים ישיבות בקהילות והכשיר רבנים ומנהיגים; נכדתו הרבנית הצדקת אסנת ברזאני, אשר כונתה "התנאית" והיתה פייטנית, למדנית ופוסקת הלכות, וכיהנה כאשה בראש ישיבה.
מאותם מקורות נפוצה "שחיטת ברזאני" – קובץ הלכות שחיטה שנחשב מקור הלכתי מוסמך לשוחטים בקהילות היהודים בכורדיסטן. המחבר, שמעון בן יונה ברזאני, נמנה אף הוא על ענפי המשפחה שמוצאה מברזאן.

בראשית המאה ה-19 כבר מנתה קהילת יהודי ברזאן עשרות רבות של משפחות, רובן מענפים של משפחה אחת. כמה מהן צברו נכסי דלא ניידי – מלבד עבודת האדמה בה עסקו, היו בבעלותן חלקות שאותן השכירו לאריסים, ואלה הפיקו מהן תוצרת חקלאית.
חייהם של הברזאנים, הכורדים והיהודים, על אותה אדמה בלב האזור ההררי, הותירו רישומם  בהליכותיהם היומיות, בדפוסי החשיבה ובהבעות הפנים. הם הלכו ונעשו דומים באופיים הקשוח, הסגפני, המסתפק במועט ושמח בחלקו בלי להתלונן.
למראה הדימיון החיצוני של גברים ונשים קשה היה להבדיל מי שייך למי בין שני העמים.
הגברים – חסונים וצנומים, ממוצעי קומה, פניהם חזקות ובולטים בהן סנטר ומצח נחושים, גבות שחורות ונוקשות, ושֹפם הממלא את השפה העליונה. על ראשם הניחו מצנפת עשויה מכאפיות צבעוניות שכיסתה את שיערם, ועל גופם עטו מכנסי שאראוואל רחבי מידות.
הנשים – גופן נחבא מתחת לשכבות בגדים, צייתניות לכללים פטריארכליים, אימהות מסורות, ומנהיגות התא המשפחתי בין כתלי הבית, אחראיות לבישול ולטיפול בילדים.
אלה ואלה, הכורדים והיהודים, שמרו בקנאות על דתם בתוך מסגרת משפחתית שהכילה הורים, ילדים, נכדים ונינים – כולם התגוררו יחד על אותה חלקת אדמה. הם העדיפו נישואים בתוך המשפחה אך כשההיצע המקומי של בן או בת זוג היה דל, יצאו לכפרים סמוכים למצוא חתן או כלה.

באמצע המאה ה-19 עמד בראש המשפחות הברזאניות היהודיות – הרב החכם צמח (ברזאני – שמשמעו: יליד ברזאן).
הרב צמח כיהן כמנהיג דתי, עמד בראש הישיבה שהתקיימה בתוך בית הכנסת, ונקרא בפי כל "חכם צמח", כמקובל בקרב היהודים בכורדיסטן. הוא לימד צעירים את תורת ישראל ופרקי הלכה שעברו מדורי דורות, והיה לדמות רבנית ידועה ומוכרת בקהילות ובמרכזים יהודיים. הוא גם ניהל את עסקי המשפחה – חלקות אדמה שהוחכרו לחקלאים, מהם הביא את פרנסתו.
בנו, חכם ששון, נשא לאשה את וורדה, בת העיירה הסמוכה, עקרא, ועבר להתגורר שם ולכהן כרב הקהילה המקומית.
שושלת הרבנות עברה לידי נכדו של ששון, שנקרא אף הוא חכם צמח, על שם סבו.
אביו של צמח, יוסף, בנו של חכם ששון, בחר לעסוק במסחר. בהיותו נער, למד והחכים אך כשהתבגר עזב את הלימודים בבית המדרש והתמסר לעבודה. יוסף העדיף את החול על פני הקודש, את המגע עם החיים עצמם – המקטרת שעישן, שיחה עם קונה ומוכר, פתגמים ששמע והעביר הלאה, ונסיעה אל היעד המסחרי הבא, אל המפגש הבא, העיסקה הבאה.
יוסף נשא לאשה את אסתר שילדה לו שלושה ילדים, ולאחר מכן נשא את רחל, שילדה לו ארבעה ילדים. עם רחל וילדיהם המשותפים עבר להתגורר בבגדד, שם הרחיב את עסקיו, ומשם עלו למדינת ישראל. הוא וכל ילדיו ומשפחותיהם עלו בעליית "עזרא ונחמיה", והתאחדו במעברת הקסטל שהוקמה בהרי ירושלים.

יוסף ששון (ברזני) בשנות ה-60

מעברת הקסטל היתה לשכונה, מעוז ציון, ולימים חלק מהמועצה המקומית "מבשרת ציון".
צאצאיו של יוסף (ששון) ברזני מעורבים בפעילות ציבורית מאז ימי המעברה ועד ימינו אלה:
חכם צמח ברזני שימש כרב ומנהיג התושבים יוצאי קהילת עקרא ביישוב, הקים את המועצה הדתית במבשרת ציון וכיהן במשך עשור שנים כיושב הראש שלה.
בנו של צמח, מלכיאל ברזאני ז"ל, כיהן כראש המועצה המקומית מבשרת ציון וחבר פעיל במועצה.
יצחק ששון נמנה עם חברי הוועד של היישוב בשנות ה-50, ומאוחר יותר עבד במועצה המקומית.
אכרם ברזני כיהן כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הראל, וחבר המועצה מטעם מפלגה עצמאית שהתמודדה בבחירות המקומיות.
גם בני הדור השלישי השתלבו בעשייה המקומית – נעמי ברזני, בתו של אכרם, התמודדה ברשימה עצמאית לבחירות ונבחרה כחברת המועצה המקומית מבשרת ציון. יורם ששון, בנו של עזרא, מכהן כמנהל מחלקת התרבות של המועצה.
מלבד העשייה הציבורית הגלויה והידועה ישנה עשייה נסתרת מהעין, והיא כולה לטובת הקהילה. משרתי הציבור שנבחרו מקרב המשפחה, מילאו את תפקידם באמונה וביושר, למען כלל הציבור ובלי משוא פנים, ולא דבק בהם רבב.

 עקרא

 בין ברזאן לעקרא מפרידים כמה עשרות קילומטרים ומכשולי טבע – נהר זֶבּ, ורכס הרי פירס.
עקרא נחשבה עיירה גדולה יחסית באזור, סוג של מרכז אזורי לכפרים מהסביבה. התגוררו בה אלפי תושבים, כורדים מוסלמים, נוצרים ויהודים – כל עדה בשכונתה וכל השכונות נפרדות זו מזו. בתיהם בנויים בצפיפות על מדרון תלול, ולרגלי המדרון עמק ירוק וגדוש בשדות תבואה ומטעי פרי.
קהילת יהודי עקרא התקיימה על אותו מדרון, בין אותם הרים, מתחילת האלף השני, ואולי אף קודם לכן. מסורת שעברה מדורי דורות מייחסת את שם העיירה לשם עיר "עקרון" המוזכרת בתנ"ך, וכמו שמות של מקומות אחרים בכורדיסטן, הועתק שמה ממקורות יהודיים והותאם ללשונם של המקומיים. כך על פי אותה מסורת.
בתחילת המאה ה-20 התגוררו בה כ-250 משפחות, כאלף נפשות, וביניהן פער מעמדות – בין הפועלים קשי יום, החקלאים והרוכלים, לבין בעלי המקצועות השונים והסוחרים ובעלי אדמות. רבים מבני הקהילה השתייכו לאחת משתי החמולות הגדולות – חמולת גבאי וחמולת עידו. ראש משפחות גבאי, שזכה לכינוי המכובד חוואג'ה כינו, נחשב כמנהיג הקהילה כולה וקשר קשרים עם ראשי השלטון המקומי.

עקרא - שנות ה-30

ב-1946 התחוללה מהומה בקהילת יהודי עקרא.
שורשיה – במחלוקת מתמשכת בין שתי החמולות הגדולות בקהילה: משפחת עידו ומשפחת גבאי. מריבה מקומית בין שני צעירים משתי המשפחות, הביאה את המחלוקת לנקודת משבר. המריבה הסתיימה בירי שגרם לפציעתו של אחד מהם והובילה לתגרות המוניות שפילגו את הקהילה. כשגבר החשש מפגיעה בנפש וברכוש, נפגשו ראשי המשפחות לשיחות פיוס ("סולחה"). בסיומן הוחלט כי כל בני משפחות עידו על ענפיהם יעזבו את העיירה ויעברו לעיר הסמוכה מוסול. חמולת גבאי נשארה עם כל משפחות האחרות בקהילה, עד תחילת שנות ה-50. אז, נטשו כולם את בתיהם ורכושם בעקרא, ועלו למדינת ישראל בעליית "עזרא ונחמיה". רבים מהם התיישבו בטבריה ובבית שאן וביישובים אחרים בצפון הארץ, ואחרים עברו ליישובים בהם התרכזו עולי כורדיסטן בכל רחבי המדינה.

בני חמולת עידו שעברו למוסול, השתקעו בה והשתלבו בחיי הקהילה המקומית הגדולה והתוססת.
מוסול ( אלמוֹצֶל ), המשתרעת על שני עברי נהר החידקל ובה חמישה גשרים המחברים בין שני עבריו – שגשגה באותן שנים.
מלחמת העולם השנייה, שהתנהלה בחלקים אחרים של העולם, הסתיימה ונוצרו משברים כלכליים ומחסור חמור במזון ובציוד. סוחרים בצפון עיראק ידעו לנצל המצב. שלחו את תוצרתם לאזורים שהתאוששו מהקרבות, והרוויחו כסף רב. בין הסוחרים היו יהודים רבים שהתעשרו במהירות והביאו לפריחה כלכלית של העיר.
חייהם הטובים של יהודי מוסול לא נמשכו זמן רב. בארץ ישראל החלה מלחמת העצמאות, הידיעות על מלחמה בין ערבים ליהודים הגיעו גם לעירם, וכמו בכל רחבי עיראק, ליבו את השנאה כלפיהם. קהילת יהודי מוסול, כמו כל הקהילות בעיראק, חדלה להתקיים לאחר הקמת המדינה ועליית כל המשפחות בקהילה למדינת ישראל.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)

הספר: "מבבל לירושלים" – סיפורה של משפחת ברזאני
מאת: שלומי רוזנפלד (תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

"מבבל לירושלים" - למעלה: כריכה קדמית. למטה: כריכה אחורית

 

 

 

 

קטגוריה: כללי, מבבל לירושלים | תגיות: , , , , , , | פרסום תגובה

לילה אחד של עלייה לישראל במבצע "עזרא ונחמיה"

לילה אחד של עליה לישראל

מבוסס על פרקים מהספר
"מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני"
יצא לאור בדצמבר 2017 (*)

ב-1950 החלה "יציאת עיראק" – המבצע הגדול של העלאת יהודי עיראק וכורדיסטן.
מטוסים חכורים נחתו בנמל התעופה הבינלאומי בבגדד והחלו להטיס קבוצות של עולים למדינת ישראל במסגרת מבצע מתמשך שנחרת בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה כ"מבצע עזרא ונחמיה". המטוסים עבדו כל שעות היממה, סבב אחר סבב, התמלאו בנוסעים – טסו לישראל להנחיתם בלוד, וחזרו לקחת עימם עוד נוסעים – מבצרה, מכירכוק, ממוסול, מהרי כורדיסטן ומערים ועיירות ומכפרים נידחים ברחבי המדינה העיראקית.
רחובות עיר הבירה התמלאו ביהודים שעזבו את ביתם ואת רכושם ובאו בהסעות המוניות לנקודת האיסוף המרכזית בבית הכנסת היהודי "מסעודה שם טוב". משם יצאו על פי רשימות שהוכנו מראש – כל רשימה עם קבוצת יהודים שהובאה לנמל התעופה ומשם הועלו למטוס התורן.

נקודת ריכוז היהודים ליד בית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד

נקודת ריכוז היהודים ליד בית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד

בחודש אפריל 1951 הגיע תורם של יוסף ורחל לעזוב את ביתם בשכונת באב אל שארגי.
רכב ההסעה המתין להם מחוץ לבית ובו נדחסו תשע נפשות: ההורים, בן הזקונים שלהם אכרם, הבן עזרא עם אשתו וילדיו. הנוסעים העיפו מבטים אחרונים על הבית שהיה ביתם, על הנוף שליווה אותם בשנים הטובות והקשות, על המראות שלא יראו עוד לעולם, על העוברים והשבים, תושבי עיראק המוסלמים  שמיהרו כל אחד – לעבודה, לשווקים ,לחנויות המסחר, לתפילה במסגד, לבית הקפה על גדות הנהר החידקל.
כלי הרכב הוביל אותם מרחק נסיעה קצרה מביתם, עקף את נקודת האיסוף המרכזית של היהודים בבית הכנסת "מסעודה שם טוב", והגיע הישר למתחם שדה התעופה הבינלאומי של בגדד.

הטרמינל המה מנוסעים יהודים.
באולם היוצאים עמדו בתור אלפי גברים, נשים וטף  בני כל הגילים, מכל המעמדות, בעלי כל המקצועות – עשירים ועניים, פקידי ממשלה בכירים ופועלים קשי יום, רוכלים ובנאים, רואי חשבון ומהנדסים, רבנים וגבאי בית כנסת, זמרים ושחקנים, קבצנים ופושטי יד. נדחקו כולם בתורים ארוכים אלה לצד אלה – מורים ותלמידיהם, שופטים ובעלי דין שהתדיינו מולם,  מנהל סניף הבנק והלקוח שקיבל ממנו אשראי, מוכרים וקונים, ספקים ולקוחות.
ילדים קטנים וילדות קטנות אחזו בידיים של אבא ואמא, אחים ובני דודים נצמדו אלה לאלה, משפחות גדולות וקטנות התרכזו בקבוצות ודאגו שאיש מהם לא ילך לאיבוד בהמולה הגדולה.
על פניהם של הילדים ובני הנוער ניכרה פליאה מהמעמד אליו נקלעו, בפניהם של המבוגרים נמהלו שמחה והקלה עם דאגה וחוסר אונים – ברגע אחד הפכו כולם להיות מהגרים שעושים את דרכם לארץ אחרת שאולי תיטיב עימם, ואולי יהיו בה חופשיים בקרב בני עמם.

אכרם, בן ה-14, עבר עם בני משפחתו את הבידוק האחרון, הנוקשה במיוחד. גברים הופרדו מנשים ושוטרים ושוטרות עירקיים ערכו חיפוש אחרון על בגדיהם, לוודא שלא נטלו עימם כסף מזומן או תכשיטים.
עוד רגע, והוא נכנס אל מטוס "קונסטליישן" בריטי. התיישב על אחד המושבים ונצמד לאימו ולאביו.
המטוס חימם מנועים ונוסעיו חגרו חגורות.
כולם רצו כבר להיות במדינת ישראל.

אכרם ברזאני,נער בן 14 (במרכז), אביו יוסף (מימין) ואימו רחל (משמאל)

ביום שישי, כ' בניסן תשי"א 27 באפריל 1951 ראה אכרם את עיר הולדתו בפעם האחרונה, מבעד לחלון המטוס באור אחרון של יום.
השמש שקעה אל האופק.

ברגעי שקיעתה נראו בתי העיר בגדד הולכים ומצטמקים ונעלמים מן מהעין. נוסעים שהביטו אל הנוף הנשקף ממרומים ראו את נהר החידקל ואת נהר פרת מתפתלים כנחש, זה לצד זה, כמעט נפגשים, ושוב נפרדים וממשיכים כל נהר בנתיבו. כמו שרטוט על מפה בשיעורי גיאוגרפיה שלמדו הצעירים בבית הספר, כמו ציור מלא צבעים – מי הנהרות הכחולים מתמזגים עם עצי דקלים ירוקים, כבישים שחורים וגגות אפורים וכהים, צבע ועוד צבע, עד שנגמרו הנופים וחושך השתרר.
לילה ירד על המזרח התיכון.
מאה נוסעים, גברים נשים וילדים, נדחסו במטוס שחלף מעל המדבר העירקי. מתקשים לעכל את ההתרחשות – לא עגלה עם סוס מובילים אותם מנקודה לנקודה. גם לא אוטובוס ולא רכבת. הם היו בתוך בטנו של "טיארה", אווירון של ממש, כלי תעופה. כמו מלאך שירד משמיים ולוקח אותם בכנפיו. כמו נס אמיתי שמתרחש. כמו סצינה מתוך סרט שראו רק בבית קולנוע.
ישבו על כיסאות מרופדים, עמדו במעברים, שכבו על הריצפה, אמא ותינוק בידה, צעירה חבוקה בזרועות בעלה, ילדים ובני נוער…ואכרם ביניהם. נער בן 15 יושב לצד אביו יוסף, ולידם עזרא אחיו, אשתו וילדיו.
מדי פעם נדלקו נורות קטנות בתקרת המטוס.
אור קלוש הציף את החלל הדחוס בהבל פיהם של הנוסעים וחשף את המתח והדריכות.
חלומות וציפיות התערבבו עם חששות – מה מחכה להם שם בארץ חלומותיהם, ומי יקבל את פניהם, ואיך יפתחו שם פרק חדש בחייהם.

טיסה מעיראק במבצע עזרא ונחמיה

שלוש שעות נמשכה הטיסה.
לקראת הנחיתה, הנמיך המטוס את מעופו וטלטל את הנוסעים. מישהו מהם קרא בהתלהבות: "ארץ ישראל". כולם סובבו ראשיהם ונדחקו לעבר החלונות העגולים, לראות במו עיניהם מה שאפשר לראות מתוך אפלת הלילה: אורות נוצצים של נקודות יישוב קטנות הפזורות לאורכה ולרוחבה של הארץ.
מנועים רועמים כבו, דלת המטוס נפתחה, ונוסעיו יצאו מתוכו. אחד אחד ירדו במדרגות אל מסלול הנחיתה של נמל תעופה בלוד. לאור הזרקורים שפשפו עיניהם והביטו סביב כחולמים. רבים מהם נגעו במשטח האספלט השחור, מבקשים לחוש במו ידיהם את מגעה של אדמת הארץ אליה הגיעו.
אכרם פסע בעקבות אביו ואחיו, ולרגע עצר. אביו כרע ברך, נגע בידיו בקרקע המצופה באספלט שחור, ושפתיו מלמלו תפילה.
הרגע הזה מעולם לא נשכח. מצלמה לא היתה שם, וצלם לא הנציח את הרגע, אך תמונת אביו הנושק לאדמת ישראל נצרבה בזיכרונו ומלווה אותו כל חייו.
שבעים שנה עברו מאז. רק מעטים מבין המשתתפים בטיסה ההיא נותרו בחיים, והוא נמנה עליהם ומנחיל את הוד תפארתה לדורות הבאים. אכרם, שהיה אז נער צעיר עודנו נאחז בקיסמה של אותם רגעי חסד נדירים בעוצמתם – רגעי המפגש בין אדם לאדמה, בין התקווה לרגע התגשמותה, בין גלות בבל לשיבה אל ארץ האבות.

ההתרגשות נקטעה בשיאה, וכל מה שבא אחר כך השכיח אותה.
דיילות ודיילים שניצבו על יד כבש המטוס, הפנו את העולים החדשים לסככה גדולה. לאור זרקורים הובלו העולים בשיירה אל עמדת קליטה ראשונה שנקראה: "עמדת טיפול רפואי". שם המתין להם צוות של אנשי משרד הבריאות הממשלתי. אחד מאנשי הצוות עטה מסכה על פניו והחזיק בידו מיכל ריסוס מלא באבקה. הוא הורה לכל אחד מהם להתקרב אליו, ולפני שהספיקו להבין מה קורה, משך את ידית הריסוס והתיז עליהם מנה הגונה של חומר חריף וצורב את העיניים והשפתיים – די.די.טי (D.D.T. ).

ריסוס הדי.די.טי

איש לא הכין אותם לקבלת הפנים המיוחדת.
אף אחד לא סיפר להם על ה"חיטוי רפואי", כך קראו לתהליך הקצר והמהיר שנחשב באותם ימים טיפול היגייני. זו היתה פעולה שגרתית שעברה בירושה מהמנדט הבריטי. הפקידים האנגלים הנהיגו את הריסוס מסיבות בריאותיות – כאשר החלו להתדפק על שערי הארץ פליטי השואה, והיה קיים חשש ליבוא של טפילים ומחלות זיהומיות. מערכת הבריאות הממשלתית של מדינת ישראל לא עצרה את הנוהל שנראה לה הגיוני, והכשירה צוותים שריססו את כל העולים החדשים. הטיפול לא נעצר במשך כמה שנים. וכך, מאות אלפי גברים ונשים, ילדים ובני נוער שעלו לישראל מאסיה ומאפריקה, מאירופה ומאמריקה – כולם עברו את הריסוס שהותיר בהם טראומות נפשיות ובמקרים רבים גם פגע בגופם ובבריאותם.
העולים מעיראק שירדו זה עתה מהמטוס מילאו בצייתנות אחר ההוראות שקיבלו – יוסף הסיר מעל ראשו את המצנפת, הפשיט חולצה והתקרב בראש מורכן לעבר המדביר שאחז במיכל וריסס את שערותיו ואת בית שחיו באבקה עם הריח החריף. כמוהו עשו שני בניו, עזרא ואכרם, ואחריהם הנשים וכל ילדי המשפחה שזכו למנה הגונה של די.די.טי.

משם המשיכו העולים והגיעו, כשהם מדיפים ריח חריף, אל עמדת הרישום הבירוקרטית.
מעבר לשולחן ארוך ישבו פקידים שהחזיקו בידיהם שאלונים, והמטירו שאלות בסיסיות על פרטיהם האישיים. בין הפקידים היו כאלה שדיברו בערבית, שפתם המדוברת של העולים. אחרים נעזרו במתורגמן שסייע לשיחות הקצרות והמהירות.
מסמכי הזיהוי של העולים לא היו מלאים ולא התאימו לבירוקרטיה של מדינת ישראל – אלה שבאו מכפרים נידחים חסרו פרטים בסיסיים כמו תאריכי לידה או שם משפחה. הזיהוי המקובל באזורים נרחבים בעירק, התייחס אל שם האב או הסב (פלוני בן פלוני) ללא ציון שם משפחה
לפקידים שניצבו מולם מעבר לדלפק לא נותרה ברירה אלא למלא את הפרטים החסרים בלי לדייק, ועל פי מיטב הבנתם. ומה שנרשם בשאלונים ליווה את האזרחים החדשים של המדינה, כל חייהם.
כשהגיע יוסף לעמדת הרישום, נרגש כולו והמום מההתרחשויות העוברות עליו, לא הבין את כל השאלות שנשאל. על אחת מהן ענה כי שמו יוסף, ועל השנייה מסר את שם אביו: ששון. הפקיד מולו הניח כי שמע את השם הפרטי ואת שם המשפחה, ורשם בתעודת הקליטה: יוסף ששון. בעקבותיו קיבלו גם בניו, אכרם ועזרא את אותו שם משפחה.
אכרם התבקש גם להמיר את שמו הפרטי לשם עברי, כפי שעשו עולים אחרים, אבל הוא, שהיה כבר נער בוגר בנפשו סרב לכל הצעה חלופית שהוצעה לו ונשאר עם השם שנתנו לו הוריו ביום לידתו.
יחלפו שנים אחדות מאז אותו הליך בירוקרטי, ובהיותם כבר אזרחי המדינה דוברי עברית, החליטו יוסף ואכרם להשיב את שמם שהלך לאיבוד בניחוח הדי.די.טי, והמירו בתעודת הזהות את שם משפחתם לשם הנושא את המורשת של הרי כורדיסטן: ברזאני.

קטעים מהספר:

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

אכרם ברזאני - גיבור הספר "מבבל לירושלים"

אכרם ברזאני - גיבור הספר "מבבל לירושלים"

 

(*)

הספר "מבבל לירושלים" – סיפורה של משפחת ברזאני
מאת: שלומי רוזנפלד (תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

למעלה: הספר "מבבל לירושלים" מאת: שךומי רוזנפלד. למטה: הכריכה אחורית של הספר

קטגוריה: כללי, מבבל לירושלים | תגיות: , , , , , , , | פרסום תגובה

אני רק שאלה

 

"אני רק שאלה" – הוא ביטוי שנולד בהמתנה לתור בקופת חולים, עוד בשנים הראשונות להקמת המדינה.


זה היה פעם…לפני הרבה מאד שנים, לפני שהיתה לנו מדינה ממש מסודרת עם מגוון שירותים רפואיים.
היתה אז קופת חולים אחת גדולה, של הסתדרות העובדים הכללית ("ההסתדרות") – קופת החולים של המדינה, המרכזית והבכירה אליה השתייכו רוב אזרחי המדינה. הם שילמו להסתדרות מס חודשי וקיבלו בול שהיה צריך להדביק בתוך פנקס בצבע אדום ( או בצבע כחול לחברים דתיים ). הבולים הודבקו במשבצות, מדי חודש בחודשו, ואישרו כי החבר האזרח שילם להסתדרות את המיסים והוא זכאי לשירות רפואי בסניף קופת החולים הקרוב למקום מגוריו.
מדי בוקר בימים א' עד ו' היו באים גברים ונשים, ילדים ובני נוער – אל הסניף המקומי של קופת החולים כדי לקבל שירות רפואי.

תור בקופת חולים
בכניסה עמד פקיד מאחורי דלפק, וחילק "מספרים" – פתקים מרובעים מנייר, ועל כל פתק נרשם מספר, אחד מהמספרים שקבעו את התור. עם המספר ביד המשיכו לחדר המתנה גדול והתיישבו על ספסלים מעץ ממתינים שיגיע תורם להיכנס אל רופא המשפחה.
ההמתנה נמשכה שעות, בין קירות שנצבעו בצבעי שמן בֶּז' ומהקיר מולם הביטה בהם אחות מצולמת בכרזה שאצבעה על שפתיה ובלי מילים ביקשה מהנוכחים לשמור על שקט. בכל פעם שהגיע מצטרף חדש נשאלה בחדר השאלה הבלתי נמנעת: "איזה מספר עכשיו בפנים ?". ומיד אחריה נערכו הבירורים המתחייבים – מי מחזיק את המספר שלפני, ומי את המספר שאחרי.
האחות בכרזה של קופת חולים

ככל שגדלה האוכלוסייה עלה מספר החולים והתורים התארכו.
כדי לייעל את השירות החליטו בקופת החולים לפתוח חלון זמן של רבע שעה בכל בוקר, עוד לפני שנכנס החולה הראשון. חלון הזמן הקצר הוקדש ל"שאלות" – למי שבא כדי לקבל הבהרות לביקורים קודמים, לקבלת מרשמים מהירים, להפניות ובירורים קצרים. שואלי השאלות לא נדרשו להמתין בתור ונכנסו בלי מספר.
כשהתרבו השואלים ולא הספיקה רבע שעה, הרחיבו את מסגרת "השאלות", ואפשרו לכל חבר שיש לו רק בירור קצר, להיכנס בלי תור – בין כל המספרים, בכל שעה משעות הפעילות של הרופאים.
הנכנסים בלי תור דילגו על הפקיד שמחלק מספרים, נכנסו לחדר ההמתנה, חלפו על פני הממתינים ונעמדו ממש ליד הדלת של חדר הרופא, מחכים שיסתיים הביקור התורן והמטופל ייצא החוצה. באזני הנוכחים בחדר ההמתנה הכריזו, בקול נבוך מעט, שהם אינם שייכים לתור, ובעצם באו רק כדי לשאול שאלה את הרופא.
לממתינים היתה זו בשורה לא נעימה – באותו רגע ידע כל אחד מהם כי זמן ההמתנה שלו התארך בעוד כמה דקות.

חדר המתנה

תופעת הנכנסים בלי תור, רק כדי לשאול שאלה, תפסה תאוצה.
בתחילה היה ההסבר שלהם מתנצל, כיאה לנימוסי התור במדינה מערבית. אחר כך כבר איבדו את המבוכה, שכחו את ההתנצלות, והכריזו על מעמדם החריג כמי שעומדים על זכותם לקבל את מה שמגיע להם בלי תור.
לא כל החורגים מהתור דיברו עברית רהוטה, ובמקום לתת הסברים מגומגמים הם הסתפקו בניסוח מקוצר שהיה מובן לכולם: "אני רק שאלה", ולעתים קרובות המשפט הקצר נשמע במבטא כבד מתוצרת רומניה, פולין או מרוקו, מפיהם של עולים חדשים.
התופעה היתה לחלק בלתי נפרד מההמתנה לתור בקופת חולים, והוזכרה במאמרים סאטיריים, במערכונים וסרטים שתיארו את ההווי הישראלי – הווי שהתגבש בסיוע מאות אלפי עולים חדשים מכל קצווי תבל שבאו למדינה, ותרמו ביטויים לסלנג העברי.

התור הישראלי כבר השתכלל. הפקיד שמחלק תורים עבר מהעולם ובמקומו יש צגי מחשב ואפליקציות בסמארטפון, חדרי ההמתנה מטופחים עם עציצים ומנורות לד זוהרות…אבל הביטוי ממשיך להתקיים, לעתים קרובות, גם במסגרת התורים החדשים.
ולא רק.
"אני רק שאלה" התברג היטב בשיח הישראלי והיה למטבע לשון שעושים בה שימוש יצירתי בהקשרים שונים – מכותרת לפינה המוקדשת לשאלות ועד תגובה מיתממת לכתבה באתר חדשות או פוסט בפייסבוק.

עוד על מושגים מהעבר ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים – בשרשרת הקישורים הבאה.

קליק…ויש לך מושג.

ראשי: החיים באים לידי ביטוי – מסע בעקבות ביטויים לשוניים שלא מחליפים דיסקט. 

• ירד האסימון – סוף סוף נחשף: לאן בדיוק ירד. 

"המונה דופק" והכסף זורם.  

• תקליט שבור – את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק סיק סיק סיק סיק סיק סיק 

• הבוהמה וצמרת הסנובה – שהולידו את הסלבריטאים ואת מגדלי היוקרה 

• רודף שמלות ואשה עם המכנסיים בבית 

• אלה ששותים תה מהחלונות הגבוהים 

• אכלו מאותו מסטינג ושבו אל נקודת ההתחלה 

• אני רק שאלה 

קטגוריה: לשון היסטורית | סגור לתגובות

המסע להקפת ים המלח – 1934

זהו סיפורו של מסע רגלי
שהותיר חותם ביישוב העברי

פרק מתוך הספר:
מעוז חייו – סיפור חייהם של חיה ודודו אפל

מעוז חייו
הספר "מעוז חייו"

 

שנה שלֵמָה הם היו ביחד.
כולם בני עשרים, פחות או יותר, שבאו להכשרת נענה ( כיום: קיבוץ נען ) – מירושלים ומתל אביב, בוגרי גימנסיות ובוגרי תיכון מקצועי, צופים בנשמתם או חוגיסטים (חברי "החוגים") שדבקו בצדקת דרכם.
באו כיחידים לשנת הכשרה בקיבוץ בתחילת דרכו, וסיימו כיחידה קבוצתית, חֶברָיָא שנצרפה בלהט העשייה – בקטיף בפרדסים, על עגלה עמוסת חציר ופועלים, עם כלי עבודה שמותירים יבלות על ידיהם, בין הסירים ששטפו במטבח, בין דרכי עפר מבוססים בבוץ, מסביב לשולחן בחדר האוכל או בהתכנסות קבוצתית באחד הצריפים.
לאור מדורת השבט הקטן בנענה איגדו לחבילה אחת את אושרם וכאבם, את צחוקם ואת צערם, את אהבותיהם ואכזבותיהם.
את החבילה שארזו יחד, החליטו לפרק ביחד.
רגע לפני שייפרדו, הגו החברים תכנית לטיול קבוצתי משותף. ולא סתם טיול אלא מסע רגלי אל יעד שלא נכבש עד אז – ים המלח וסביבותיו. מסע שיביא לידי ביטוי את אורח חייהם, את האידיאלים שנצרבו בהם, את האחווה והרעות, את משאת הנפש שרקמו יחד: לחתום את הפרק האחרון בדרכם המשותפת, בכיבוש עוד יעד, עוד פסגה, עוד חבל ארץ שלא הספיקו בעשרים שנות חייהם.

יעברו שנים עד שיתברר כי משאת נפשם תכתוב שורה בהיסטוריה של ארץ ישראל וטיוליה, אבל כשהם סיימו את ההכשרה באותו קיץ, התכוונו רק לסכם את הרעות שנטוותה ביניהם בחוויה מגבשת, האחרונה שלהם יחד. אחריה, ממילא ייפרדו לקבוצות-משנה וילכו להדרכה, לקיבוץ, לאן שיגידו להם.
התכנית היתה שאפתנית: להקיף ברגל את כל הימה, מצפון לדרום וממזרח למערב.
המסע, עוד אחד מהמסעות והטיולים שהובילו או הובלו בהם, התכוון למתוח גבולות, ברוח התקופה.

בארץ ישראל המנדטורית, שגבולותיה לא סומנו בשטח בצורה הנראית לעין, כל טיול של קבוצה עברית היה מפגש בין הלב לבין המרחב. כל מסע – דיאלוג של ערכים בין הרגליים הנעריות לבין הארץ המובטחת.
הטיול והמסע נוספו לתכונות הנרכשות של הצָבָּר העברי, מלח הארץ, להבדילו מהיהודי הגלותי. יהודי הגלות באירופה נדדו בין ארצות ועמים לא להם. היהודי הבורגני, שעלה לארץ מן הגלות אבל העדיף לשקוע בחומרניות – נסע לטייל ב"טיולים עממיים" מאורגנים שהביאו אותו ואת בני משפחתו אל האתרים המתוּיָרים. בין תיירים מחו"ל נדחקו בני המעמד הבינוני והתפעלו מהנוף סביבם, או שטו בכלי שיט בעודם נופשים בים כנרת ובים המלח.
הצבר האולטימטיבי קם והתהלך בארץ שנועדה להיות ביתו ומבצרו, ועליו להכיר בה כל פינה.
מגן הילדים ועד הגימנסיה ותנועות הנוער – הטיול והמסע היו חלק מובנה בתוך המערכת החינוכית. המרחב המנדטורי שהשתרע מהים עד הרי מואב ומהרי הלבנון עד מדבר סיני, הציע מגוון רחב של מסלולים. רק לבחור ולצאת. לסמן את היעד, ולכבוש אותו בעיניים וברגליים. בלי חשש. רק להיזהר מהטבע המזמין תקלות בלתי צפויות.
כשגבר המתח בין יהודים והערבים, נוספו החששות מפני היתקלות עם מה שהוגדר כ"גורמים עוינים" – בדווים הפזורים בשטחים הפתוחים או כנופיות ערבים שמחפשות הזדמנות לפרוע ביהודים. היוצאים נדרשו לפקוח עיניים, לא לצאת לבד ולהצטייד בנשק.

תקלות מביכות ואסונות – לא חסרו.
שנה אחת קודם לכן השתתף דודו כמרכז שכבה באירוע התנועתי החשוב ביותר של השנה שהסתיים באופן בלתי צפוי. האירוע התרחש בעת קיומו של מחנה ארצי לחניכי המחנות העולים. המחנה התקיים בתל חי, נמשך שלושה שבועות ושיאה של הפעילות – טיולים לאגם החולה, לנהר הליטני ולבופור.
בסיום המחנה נשלחו החניכים הצעירים הביתה, וחברי השכבה הבוגרת החליטו בספונטניות להעפיל אל פסגת החרמון. במקום לשוב הביתה, יצאו אל הרכס המושלג שלא נכלל בתכנית המקורית. שם, בעומדם על הפסגה, נשקפה אליהם העיר דמשק במלוא הדרה וקרצה להם להמשיך ולהתפתות לכל מאודם. הנערים דחקו במדריכים להמשיך הלאה, והמדריכים נכנעו ברצון. בדמשק, שלא היתה מֵעֵבֶר לגבול במדינה עוינת, פגשו את יהודי הקהילה המקומית שמחים ונדהמים לראות צעירים יהודים מארץ ישראל. נוכחותם גרמה לתסיסה בקרב הערבים יושבי המקום ולמבוכה רבה לכוחות הביטחון המקומיים. בתקיפות מנומסת התבקשה הקבוצה להסתלק. חבריה שבו הביתה עייפים ומרוצים, ומדריכיה קיבלו נזיפות רפות שלא מחו את עקבות החוויה.
מסע אחר הסתיים באסון של ממש. חניכי הסניף הירושלמי של התנועה יצאו לטייל באזור ים המלח. בירידה למעיין פשחה מעדה שרה רבינוביץ', חניכת התנועה בת 14, ונפלה אל מותה. האסון היכה בהלם את החניכים הירושלמים. הדיו נשמעו בכל היישוב והביאו את ראשי תנועות הנוער והמחנכים לחדד את הוראות הזהירות בעת הטיולים.
אף אחד לא חשב לעצור את המטיילים.

דודו אפל והחברים מהכשרת נענה (נען)
דודו אפל והחברים מהכשרת נענה (נען)

תכנית הטיול של חברי ההכשרה בנענה נרקמה בינם לבין עצמם.
הם היו ארבעה עשר בחורים, עָלָמים ועמֵלים, שמקבלים תמורת עמל יומם המפרך רק מטבעות של אושר וסיפוק, אותן אגרו בקופה משותפת. וכשסיימו יום עבודה, עייפים אך מרוצים, ישבו יחד עם הבנות שבקבוצה, והעבירו חוויות, גלגלו צחוקים, קוננו על הנוער העירוני הריקני עם תכליתו הקרייריסטית, וחלמו על המסע הגדול שאותו יתכננו ויבצעו בעצמם, בלי מדריכים או מורי דרך.
ההשראה לתכנית באה כנראה מפרסומים על טיולים שנערכו בסביבת ים המלח – סביבה דלילה מיישובים ומתיישבים בגלל תנאי האקלים הקשים בה. ים המלח על אוצרותיו הטבעיים וסגולות המרפא שלו משך מטיילי נופש ובריאות, שנהנו מרחצה ומשייט מאורגן. חובבי טבע באו לחזות בנוף הייחודי בליווי מורי דרך שהכירו היטב את השטח.
ומה שיכולים לעשות מטיילים ותיירים מפונקים, יכלו גם הם, לבדם, ברגליהם.
מסע להקפת ים המלח כולו, רגלית, ללא מורי דרך ומדריכים מנוסים, נראה תחילה הזוי. התעוזה הכרוכה בו העלתה ספקות. וככל שגברו התהיות ונערמו הקשיים – גבר בהם הרצון לצאת לשם.
ניצוץ של קסם כישף את מאווייהם – ים המלח וסביבותיו. ימה כלואה בין רכסים מכל עבריה. המדבר. האדמה הצחיחה. הצוקים הזקורים בשרשרת, הגאיות שמחביאות שיחים קוצניים המחפים על מקור מים בודד, ונקיקי הסלע החפים מכל מגע יד אדם.
"אהבנו את הנוף הפראי וחזינו את עצמנו משתלטים עליו" – כתב דודו.
"טיול זה הסעיר את הלב במסתוריו, עינה וגירה. היתה משיכה אל השממה, שממת הבראשית הגדולה. הבראשית שעוד לא ידע חברה מזויפת. האפשרות שבגילוי האדם עירום ממשא התרבות".

הבנות לא באו בחשבון הסופי, ונותרו חמישה עשר בנים – מדגם מייצג של הצברים העבריים שגדלו והתבגרו בין שנות העשרים לשנות השלושים, בין מלחמת העולם הראשונה למאורעות תרפ"ט, בין עלייה שלישית לעלייה חמישית, בין ז'בוטינסקי ובית"ר לבין דוד בן גוריון והפועל הצעיר, בין הקיבוץ המאוחד לשומר הצעיר, בין הצופים לחוגים.
חמישה עשר בחורים – לכל אחד שם. לכל אחד כינוי. לכל אחד בית ומשפחה שעזב כדי להיות חלק מהקבוצה, מהכלל, מההגשמה, מהמולדת החדשה.
• יונה רבניצקי הג'ינג'י – בנו של אליהו רבניצקי, מנהל בית הדפוס של הוצאת דביר, ונכדו של יהושע רבניצקי, מו"ל ועיתונאי, חברו ושותפו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
• רפי טהון - בן להורים ידוענים: יעקב טהון, משפטן ומנהיג הציוני, ושרה טהון, מהפעילות הבולטות למען נשות היישוב העברי.
• עדין שולמי - מחדרה, שנולד לאב ציוני שעלה מרוסיה ולאֵם שעלתה ממרוקו.
• עזרא כדורי - שנקרא בפי כולם "כורדי", על שום מוצאו מעיראק, הארץ ממנה עלה כנער ובה פעל בשירות המחתרת הציונית.
• אורי יופה (יפה) - יליד יבנאל, שגדל בתל אביב ובה למד, בגימנסיה הרצליה.
• בני גפשטיין - שעלה ארצה עם הוריו מלנינגרד בגיל 8, חוגיסט נאמן ופעיל בסניף התל אביבי של המחנות העולים.
• בנימין גלעד (בינג'י) - גם הוא גימנזיסט וחוגיסט תל אביבי פעיל, בנו של הסופר והמחנך מנחם פוזננסקי.
• יהודל'ה זמייבסקי (טל) - בנו של סוחר ובעל מלאכה שעלה מפולין והתיישב בחדרה.
• אבשלום יעקובי (אבשולכץ) - בנו של יצחק יעקובי, מורה בגימנסיה העברית בירושלים.
• מרדכי הלוי - פעיל בצופים ובמחנות העולים, בן למשפחה אמידה שעלה עימה מרוסיה בגיל 9. למד בתיכון מקצועי והגיע להכשרה בנענה אחרי שנת לימודים באוניברסיטה העברית.
• עמנואל ביחובסקי - בנם של זוג רופאים, שעלה עם משפחתו בגיל 9 מרוסיה, חוגיסט מגימנסיה הרצליה, שנמנה על קבוצת הנערים הראשונה שארגן "ההגנה" בתל אביב.
• ברוך זרובבל - המכונה "נוקבי".
• ראובן הר-צבי - "פושט", בפי החבר'ה.
• יצחק אברהמי - שנודע בקרב חבריו כ"יצחק ארוחת בוקר".
• דודו אפל - שהיה אז בגיל 20 וכמה חודשים, ונמנה על המבוגרים בחבורה.
בוגר ליגיון הצופים הירושלמי ומנהיג בתנועת הנוער "המחנות העולים".

ארבעה ממשתתפי המסע 

כל הבחורים היו בוגרי תנועות נוער שצברו קילומטראז' רב של הליכה ביחידוּת והליכה קבוצתית.
כולם חוו ימי שדאות רבים ורכשו את מיומנות השהייה בשטח פתוח, בתנאי חום ובתנאי קור.
כולם אחוזי תשוקה נערית לכבוש עוד יעד, אישי, קיבוצי, לאומי. כמהים לפרגן לעצמם מתנת פרידה אישית וקבוצתית. לחגוג את פירוק החבריא שהתגבשה בשנת ההכשרה – עם תרמיל על הגב ואחווה בלבבות.

מישהו הזכיר רעיון ישן שעלה עוד בהיותם תלמידי גימנסיה, ומאותו רגע נרקמה התכנית לכל פרטיה.
לקראת סיום ההכשרה השיגו מפת "250 אלף" ישנה, סימנו בה שבילים ותחנות בדרך, פירטו יעדים לפי ימים ושעות, הכינו רשימת הצטיידות, תיאמו מקום מנוחה והצטיידות עם חברי קיבוצים שעבדו במפעל האשלג הארצישראלי בדרום ים המלח, וחיכו ליום הגדול. בהגיע היום, הביאו, כל אחד לפי יכולתו, פריטים מרשימת הציוד, וריכזו הכל בתרמילים – כלי אוכל, אולר, שקי שינה, כובעים, מוטות, בגדים להחלפה, ומימיות שיספיקו להרוות את צימאונם באזור הצחיח.
העניין הביטחוני הטריד אותם והם רצו לסגור גם את הפינה הזאת. כחברי "הגנה" שעברו אימוני ירי, הצטיידו באקדחים למקרה שייתקלו בערבים או בדווים, ויום לפני היציאה הודיעו לשאול אביגור, ממפקדי ההגנה, על יציאתם, וביקשו את אישורו.
אביגור סרב לאשר, והם החליטו לעקוף אותו ולסגור את העניין עם אחד משלהם – ישראל גלילי, אף הוא בכיר בהגנה, חבר קיבוץ נענה ובן גילם שהתגורר בקרבתם. גלילי אמר להם: "לא הייתם צריכים לבקש רשות, אבל אחרי שביקשתם עליכם לציית להוראות".
התשובות שקיבלו הציבו מכשול אחרון שהעמיד בספק את היציאה.
כל החבורה נסעה לירושלים והתכנסה בצריף התנועה לקיים דיון אחרון בעניין. התקיימה הצבעה אם לצאת או לא, ותוצאותיה הכריעו בעד. למרות ההכרעה שהתקבלה ברוב קולות, הודיע אורי יפה שמטעמי מצפון ומשמעת למפקדים הוא לא ייצא למסע, אבל יפגוש אותם באמצע הדרך.
נותרו ארבעה עשר.

את הלילה האחרון לפני המסע העבירו בירושלים.
למחרת, ביום שני, 3 בספטמבר 1934, שבוע לפני ראש השנה, עלו על אוטובוס של חברת הנסיעות הירושלמית "קליה-ים המלח", שהסיעה מטיילים בקו הזה באופן קבוע.
בשבתם באוטובוס, שנהגה טס במהירות בפיתולי הדרך היורדת מהרי ירושלים אל המקום הנמוך ביותר בעולם, שקע דודו בהרהורים אותם העלה על הכתב:
ישבנו כולנו בהרגשת חג, לבושים חולצות כחולות, מצוידים ברצועות כחולות של צלמניות ומשקפות – מוכנים לטיול. ילקוטי הגב ממולאים כהלכה היו מגובבים בתוך האוטו, מוטות, מימיות ואף קומקום גדול התבלט לו צרור על גבי אחד הילקוטים.
ואף כי לא דיברנו על הדבר שאנו עומדים לעשות, היה ניכר בנו, בפנינו, שאנו עומדים לפני דבר גדול.

תיירים ומטיילים שנסעו באוטובוס הזה תכננו להתפנק באכסניות הפזורות בשטח, לשוט במימי הימה ב"סירת פרופלור", לרבוץ על כסאות נוח מול קרני השמש הלוהטת, ולרקוד בלילה במועדונים. אף אחד מהם לא העלה על דעתו להתחבר אל מרכיביו הטבעיים של הנוף הפראי בהליכה מפרכת.
כשעבר האוטובוס את השלט שבישר על גובה "פני הים" פסקו פיתולי הדרך והכביש נמתח כחץ ישר, חוצה בערבה השוממת והמלבינה. מלפנים נצבע הים במשטחו הכחול והנוצץ. האוטובוס עצר בקליה, על יד נהר הירדן, באזור מפעלי המלח והאשלג בצפון ים המלח, שם ירדה החבורה.

חברי הקבוצה בצאתם למסע
חברי הקבוצה בצאתם למסע

המסע החל באותו היום, בחציית הירדן לעבר הגדה המזרחית של ים המלח.
התל אביבים חצו בקלות את הזרם השוצף. דודו וחבריו הירושלמים שלא בילו בנעוריהם על שפת הים, לא ידעו לשחות. "גרזנים" כינו אותם, שהם כמו הגרזן שצולל במים במהירות. רק באלתור של גזע עץ שהפך לרפסודה קשורה בחבלים הצליחו גם "הגרזנים" לחצות את מימי הנהר.
הלילה הראשון עבר עליהם בשינה חטופה שנגדעה בזמזומי יתושים מציקים, וכבר אחרי חצות המשיכו בדרכם לוואדי זרקא. קבוצת ערבים שפגשו בדרך הציעה להם "ליווי" מפוקפק, אך הם דחו את ההצעה "הנדיבה", תוך כדי הבלטת האקדחים התקועים בחגורותיהם.
יום אחר יום, ולפעמים גם בלילות, צעדו הצעירים לאורך הגדה המזרחית של הימה, עשרות קילומטרים מבוקר עד ערב. טיפסו וירדו, שכשכו במימי מעיינות, חצו קניונים ונחלי אכזב ונחלי איתן לאורך הגדה השוכנת מעבר לירדן. בדרך פגשו ערבים עוינים וערבים מאירי פנים, נתקלו בדובה עם גוריה, צדו נחש אפעה מאיים, עוכבו בתחנת משטרה באחד הכפרים בדרך ושוחררו, הדליקו מדורות ושתו קפה לאורן, והקפידו על משמעת מים.
משמעת המים הנוקשה כמעט עלתה להם בחייהם.
החבורה תכננה להיעזר במקורות מים בדרך, וכדי לא להכביד על ההליכה לא הצטיידו החברים בכמויות גדולות של שתייה. תנאי השטח ומזג האוויר הלוהט היקשו עליהם למצוא את מקורות המים המצומצמים באזור, ופעמים אחדות הגיעו עד כדי תשישות מסוכנת.
טעות אחת בניווט הרחיקה אותם ממעיין אליו תכננו להגיע. הטעות גרמה לפיצול החבורה לשלוש חוליות שהקשר ביניהן נותק. החברים התפזרו בין מצוקים וסלעים, בין שיחים ונקיקים, המים הלכו ואזלו במימיות והעייפות הכריעה אותם.
בלילה ההוא רק תושייתו של דודו ותעוזה של שניים אחרים הצילה אותם.
מצוקת המים בחולייה של דודו החמירה. הם התייסרו בחשיכה, וחשו את המוות קרוב אליהם. ואז, כשהכל צרב והשפתיים דבקו זו לזו וכל גוף הפך כצרור כוויות, שלף דודו את "מימיית הישועה" אותה שמר עד לרגע האחרון, והשקה את הפיות המייחלות לטיפת מים. מימיית הישועה החזיקה אותם בחיים עוד כמה שעות קריטיות.
באותן שעות של אימה לילית הצליחו שניים מהחבורה לרדת אל מימי הימה והחלו לשחות לעבר שפך נחל ארנון ומימיו המתוקים. צמאים ושרוטים בגופם שחו במי המלח הצורבים, מחזיקים ביד אחת פנס. שבע שעות נמשכה דרכם הלוך וחזור, במהלכה הצליחו השניים להגיע לשפך הארנון, להרוות צימאונם ולמלא מימיות הצלה במים טריים לחברה שנותרו מעולפים מאחור.

ביום השביעי למסע, ערב ראש השנה, הגיעו לדרום הימה והחלו לעלות צפונה, לאורך הצד המערבי, עד שהגיעו למפעל המלח בסדום. את פניהם קיבלו קיבוצניקים "משלהם", פועלים מקבוצות עבודה שהועסקו במפעל. בחברתם חגגו את הלילה הראשון של החג ונחו לצבור כוחות להמשך.
לקראת צאתם לחלקו השני של המסע, בצידו המערבי של ים המלח, שב והצטרף אליהם אורי יפה, חברם שפרש טרם צאתם לדרך.
לאורך הצד המערבי המשיכו את מסעם עוד ארבעה ימים, בהם שוב נקלעו למצוקת מים, ופגשו בדרך ערבים שסייעו להם. הם טיפסו אל מרומי מצדה וראש צוקים, הלכו לעין גדי חנו במעיין פשחה, חצו את נחל דרג'ה ונחל קדרון, והשלימו את המסע בנקודה ממנה יצאו, בקליה.
12 ימים נמשך המסע הרגלי להקפת ים המלח, במהלכו עברה החבורה כ-180 קילומטרים.
את יום שישי, היום האחרון למסע, סיכם דודו ברשימותיו:
"נוכחנו פתאום כי צורתנו איומה. לא מגולחים, פנינו מזוהמים מחול ההרים ומי ים, הרבה מאיתנו לבושי קרעים – אותות גבורה בהעפלתנו בין הסלעים והשיחים הדוקרניים.
התקשטנו בילקוטינו שמלבד סדינים ובגדים מזוהמים לא היה בהם מאומה, סגרנו את הרצועות והצטלמנו בחבורה – הפעם היחידה במשך כל הטיול, אף כי היו איתנו שתי צלמוניות, כי הקדשנו את כל הפילמים לצילומי נוף.
היתה הרגשת נעילה. אנו קרבים ובאים. הנה קליה ובנייני הפועלים הגדולים. לבסוף אנו גם רובצים על שער המפעל, מצפים לאוטו שיסיענו לביתנו, לחברינו. נשאנו את עינינו במבט פרידה אחרון והרגשנו שהוצק אל דמנו שמץ מכוח האיתנים אשר לארץ הזאת"

כבר עם שובם התפשטה בחוגי הנוער ביישוב העברי השמועה על המסע שפרץ את גבולות הדִמיון.
קורותיהם של המשתתפים בו היו מושא להערצה בסניפי התנועות. מי ששמע ממקור ראשון ומי שהעביר ממקור שני ושלישי – העצימו את התעוזה והתושייה, את האפשרויות הבלתי מוגבלות.
שנתיים לאחר מכן פרסם דודו בהרחבה את יומן המסע ב"דבר" – העיתון הרשמי של מוסדות היישוב. הפרסום הוסיף עוד נדבך לדמותו של הצבר הישראלי העשוי ללא חת, ותרם להיסטוריה של טיולי הנוער את מורשת המסע ואבני הדרך שלו: הנחישות, ההתגברות על הצמא הנורא וסכנת המוות, משמעת הברזל, ערכי עזרה הדדית ודבקות במשימה. דורות של סיירים גדלו על ערכים אלו ועל תיאורי הדרך והמקומות שתוארו בפירוט נרחב על ידי דודו.

המסע המשיך להיות חלק ממורשת העוברת מדור לדור , עוד שנים רבות, וחוויות משתתפיו סופרו בכתב ובעל פה. רפי טהון פרסם את זיכרונותיו שקובצו לספר, אחרים הוזמנו לספר על המסע פורץ הגבולות באוזני ילדים, בני נוער ומבוגרים, וריתקו את מאזיניהם – בערבי הווי של תנועות נוער לאור מדורות, בחדרי אוכל של קיבוצים ובאולמות תרבות בעיר ובכפר.

זהו פרק מתוך הספר:
"מעוז חייו – סיפור חייהם של חיה ודודו אפל"

 דודו אפל נמנה על מתווי הדרך החינוכית
של תנועת "הקיבוץ המאוחד" – הגדולה והחשובה
בין התנועות המיישבות את ארץ ישראל 

על גב הספר "מעוז חייו" – נכתב:

"מעוז חייו" - גב הספר
"מעוז חייו" – גב הספר
קטגוריה: מעוז חייו | תגיות: , , , , , , , , , | פרסום תגובה