שיעור מולדת

שיעור מולדת

מאת:
שלומי רוזנפלד

 

בחודש אביבי אחד של שנת 2048 יתקיים בירושלים טקס חילופי ממשלה.
זה עתה הסתיימו הבחירות בישראל. שתי מפלגות גדולות התמודדו ראש בראש: מפלגת כחול לבן היהודית מול מפלגת הסהר הירוק הערבית. כצפוי, ניצחה המפלגה הערבית, וקיבלה מהנשיא היהודי את המנדט להרכיב ממשלה. בסיומו של משא ומתן מהיר חתמו הערבים הסכם קואליציוני עם נציגי המפלגה החרדית במגזר היהודי, ונסללה הדרך להחלפת השלטון – ראש הממשלה היהודי האחרון, יעביר את השלטון לידיו של ראש הממשלה הפלסטינאי הראשון.
הטקס יהיה שגרתי, כמו כל הטקסים שקדמו לו במאה שנות קיומה של ישראל.
השמש תזרח כתמיד, מעל שמיה של המדינה המאוחדת ישראל-פלסטין (שם זמני), והחיים לא ייעצרו לרגע. סדר היום לא ישתנה – במקומות העבודה, בבתי הספר, בחנויות, במשרדים, בכבישים ובשדות החקלאים.
מי שיצפה בטקס שישודר בשידור ישיר בכל אמצעי התקשורת – יוכל להקשיב למשק כנפי ההיסטוריה. מי שיהיה עסוק באותה שעה, יוכל להקשיב לו במהדורת החדשות שתשודר בערב, שם יצפה בפרשנים וישמע אותם מדברים על קיצה של תקופה: ביום זה יבוא לסיומו החזון הציוני, המילה "ציונות" תיכנס למירכאות ותהיה ערך אנציקלופדי. יסופר בו על התנועה והחזון, ועל יהודי הוזה – אחד שקראו לו בנימין זאב הרצל, שהוליך את בני עמו, היהודים, אל עוד אחת מהרפתקאות הנדודים שלהם.

השורות למעלה לא מתיימרות להיות נבואה.
ההיסטוריה הרי תמיד מהתלת באלו שיודעים מה יקרה מחר. היא מניעה את כנפיה ללא התראה מוקדמת וטסה לאן שבא לה, מביטה מלמעלה על היקום ויוצרת תהליכים שרק היא יודעת את סופם – פה טורפת קלפים, שם מחביאה ג'וקרים, מאחדת ומפצלת מדינות ועמים, בוראת ביד אחת ומשמידה ביד השנייה.
במקום להתנבא ולהמר, אפשר לשחק מולה ברידג' – לקבל קלפים מעורבבים ולייצר מהם סדרות עוקבות של דמויות ואירועים, לשלוף את הבאים בתור מהערימה, לזכור מה היה ומה הווה תוך דילוג בין הקיים לבין הצפוי.
תוצאה אפשרית ומושכלת נכתבת כאן, ומותנית בנסיבות ובשחקנים סביב לשולחן:
אם לא נופתע ואם שר ההיסטוריה יהיה עסוק בשנים הקרובות בחלקי הגלובוס האחרים, ויניח למזרח התיכון להמשיך במסלול בו הוא מתנהל, בלי התפתחויות מיוחדות – נוכל להתקדם בצעדים בטוחים אל טקס החלפת השלטון בירושלים, בשנת 48 למאה הראשונה של האלף השלישי.

כדי להבין את התרחיש העתידי, צריך להתחיל מהאמצע :
מתחילת המאה ה-21, הולכת ומתבהרת התמונה המזרח-תיכונית. מעליה מתנוסס כיתוב ברור:
בין ים התיכון לבין נהר הירדן יש מקום לשני עמים אבל אין מקום לשתי מדינות.
מתחת לתמונה – כותרת משנה והסבר קצר:
בחבל ארץ קטן כל כך המשתרע מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום, עם אוכלוסייה כוללת של כ-12 מיליון אנשים החיים בצפיפות אוכלוסין מהגבוהות ביותר בעולם – אפשר לקיים רק מנגנון שלטוני מסודר אחד.
כל פתרון אחר שמנציח שתי רשויות נפרדות ושני אורחות חיים וסדרי עולם שונים – יותיר את החיכוך בין העמים. כל חומה תיפול, כל גדר תיפָּרֶץ, וכל אמצעי שינסה לחלק הרים וגבעות, בתים ושכונות, שדות ומישורים – לא יחזיק מעמד, ויקרוס. עד שתהיה כאן מדינה אחת דו-לאומית ומאוחדת שיש לה פרלמנט עם נציגי כל העדות והפלגים החיים בין הים לבין הירדן.
מי יזכה בשלטון המאוחד?
הרוב יכריע.
ובקצב הזמן הנוכחי, זה הולך ומסתמן כרוב לא יהודי.
בשנת 2048 כבר יהיה כאן רוב ערבי ברור.

האם זה נורא ?
היום זה נראה ממש רע. לפחות בעיניים יהודיות.
הישראלים היהודים, בני דור שני ושלישי לניצולי שואה ולנרדפי פוגרומים, חיים את העבר, זוכרים כל יום את מה שעשו לאבותיהם, ומסרבים לחבור אל בני אומה אחרת, מחשש שזה יקרה גם להם. עבורם מדובר במלחמת קיום שלהם ושל כל העם היהודי מול העם הערבי שמעוניין להשמידו. יש להם סיבות טובות לחשוב ולהרגיש כך. מדובר בשני עמים שמבססים את תרבותם על דת ומורשת וערכים מתנגשים. על היסטוריה של מאבקי דמים. על עשרות אלפי קרבנות בנפש שהוקרבו על חשבון המתח ביניהם.
בני הדורות הבאים יעדיפו חיים לאורה של מורשת יותר מוארת ופחות אפלה.
משוחררים מהטראומות יהיה להם קל יותר להתבונן באופטימיות על עתידם, ליצוק תוכן פטריוטי משלהם, להפוך את האימה לחשש קל עד שתתפוגג. הם ימשיכו לחיות בשכנות יומית עם בני העם הערבי כי אף אחד לא ירצה לוותר. מלחמת הקיום המתמשכת תימאס על כולם, והרצון לחיות ישנה את סדר היום של כל תושבי המזרח התיכון.
מי שהתרחיש נראה לו מפחיד – כדאי שיילך מכאן לארצות אחרות, או ישלח את הילדים לפתוח חיים חדשים בגלות המאושרת של טורונטו, סידני, לונדון או מוסקבה החדשה.
מי שמוכן להשלים עם המצב, יכול כבר מחר בבוקר לארגן לעצמו סידור טוב יותר במסגרת האוטונומיה הישראלית העתידית. כדאי גם שילמד את המנטליות הערבית וכמובן את השפה שתהיה כאן שפה ראשית לצד העברית המדוברת היום.

התהליך נראה טבעי ופשוט:
כבר היום משתלבים אזרחי ישראל הערבים בתחומי הרפואה, המשפט והכלכלה.
בתוך 10 שנים יקום המנהיג היהודי אשר יפעל לשילובם המלא בכל תחומי החיים והממשל במדינת ישראל – בפוליטיקה ובביטחון, בחינוך ובתרבות, בספורט ובתקשורת. הוא יעז לומר בקול רם: "הארץ הזו שייכת לכל תושביה".
מהלך דרמטי כזה יוביל להפגת המתח בין הלאומים, בכל המרחב שבין הירדן לים, ואולי גם מעבר לו.
על פני השטח יתרחש ערבוב חברתי ותרבותי שבו המיעוט היהודי יקבל נתח מכובד בעוגת השלטון החדש, ואולי אף יתכנס באוטונומיות תרבותיות בתחומים מוגדרים עם גבולות פתוחים – לחרדים ולחילונים, לצפוניים ולדרומיים, ליושבי ההר ואנשי הדרום.

 

החלום עשה היסטוריה

 

כבר היום, אחרי מאה שנות ציונות, אפשר להבין מה שלא הבינו בהתחלה:
מדינת היהודים שתוכננה כאן, לא שייכת למזרח התיכון מבחינה תרבותית, לא מנטלית, לא דתית. לא כלום. החלוצים שתקעו פה יתד וכל ממשיכי דרכם – שגו מקוטב לקוטב. נשענו על כוחנות דווקאית אך כשלו בהומניות מיותרת; קיבלו רשיון מאומות העולם אך שכחו לחדש אותו ולשלם אגרה, כמקובל. ובכל התכניות להקמת הבית הלאומי שכחו לקחת בחשבון כי אין למתיישביו שום רצף טריטוריאלי אוהד – לא לשכנות טובה ולא חלילה למקרה אסון.
בסופו של דבר, בהתגשם החזון הציוני והחזקנו ביד מדינה משלנו – היא נשמטה לנו בין הידיים.

מאז נרקם החזון, לא הפסקנו לחפש דרכים להגשימו. במאבקים מזוינים ובמציאת פתרונות לשלום.
נקודת המפנה הגיעה עם "הכרזת בלפור", ביום בו הוענק ליהודים מפתח להקמת "בית לאומי". ההכרזה הציפה את השיח הפנימי בתוך העם היהודי ברעיונות לבניית הבית ומימוש הציונות – רק שניים מהרעיונות הגיעו הכי קרוב לקו הגמר: חזון ארץ ישראל השלימה, וחזון שתי מדינות לשני עמים. שניהם הובילו מאבק דמים ארוך ומתמשך בו נהרגים עשרות אלפי אנשים חפים מפשע.
למעשה, שניהם חדלו להתקיים.
נותרה עוד אופציה מעשית אחרונה וסופית: זו האומרת כי בין הים לבין הירדן יש מקום למדינה אחת, בה השלטון מעורב, וליהודים ולערבים בה ניתנת אוטונומיה תרבותית.
האופציה הזו – מדינה אחת לשני עמים – היתה כאן לפני 100 שנים בחסות הטורקים והבריטים. זו היתה ברירת המחדל של הימים ההם. במשך שנות דור נשחקה בעומס המאבקים עד שבאה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והכניסה אותה להקפאה.
ב-1967 החלה להפשיר.

רגע לפני מימוש ברירת המחדל, כמה מילים על מה שהיה ולא יהיה עוד.

חלום א': ארץ ישראל השלימה

לחלום על ארץ ישראל גדולה – חיים ארוכים ונפתלים.
הוא החל להירקם עוד בימיה הראשונים של הציונות, בתחילת המאה ה-20. רקמו אותו מימין ומשמאל. כאלה שנקראו "פאשיסטים", כמו אורי צבי גרינברג, וכאלה שנמנו על תנועת העבודה, כמו יצחק טבנקין, שנקראו "ביטחוניסטים".
ביישוב העברי הקטן הניחו להם לעסוק בטוויית החלום.
בשטח עסקו בעשייה ולא בחזון. המתיישבים שהתנחלו בחבל הארץ השומם יחסית, עזבו ארצות ועמים שבהם הרגישו זרים ומנוכרים, חסרי זכויות ובאו לכאן כדי להיות אדונים לעצמם, למשפחתם ולרכושם. מנהיגיהם הפרגמטיים תמכו בעשייה ודחפו להרחיב את שטחי המחייה ככל שניתן. לקבל מה שאפשר לקבל – ריבונות על שטח מוגבל, ולהתמודד עם המציאות.
לאחר הקמת המדינה, נקבעה המסגרת הבסיסית שלה, ובמשך שני עשורים, עסקה ההנהגה הישראלית בעיצוב פניה של המדינה הקטנה שקיבלו היהודים בחסות עצרת האומות המאוחדות.

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים.
בחודש יוני 1967, נדמה היה לרגע כי המאבק בין העמים הוכרע, ומהים עד הירדן קמה מדינת ישראל רבתי. יהודית. ריבונית. כמעט "מלכות ישראל" ההיסטורית ששלטה כאן אלפיים שנה קודם לכן.
העובדות בשטח הגשימו את החלום הישן – כוחות צבא ההגנה לישראל חנו על גדות נהר הירדן ותעלת סואץ ועל הרי הגולן, במרחק לא גדול מדמשק.
השטחים שנכבשו קיבלו את הכינוי:  "שטחים משוחררים" וכמעט כל יהודי ישראלי האמין כי שטח משוחרר לא יוחזר. סטיקרים וססמאות ברוח זו נפוצו בכל רחבי הארץ, ונאמרו מעל במות מפיהם של נואמים נלהבים. פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית דיברו על שיבת עם ישראל לארצו במונחים של גאולה. פזמונאים שוררו על כוחו וגדולתו של העם הזה וכמה טוב שהוא כזה. אנשי רוח, כמו נתן אלתרמן ומשה שמיר הצטרפו לתנועת "ארץ ישראל השלימה". אפילו בן גוריון, היחיד בדורו, שהוביל את הקמת המדינה העצמאית, הביע שביעות רצון מהחזון המתגשם.
להיות שמאלני, נחשב אז להשתייך לשוליים סהרוריים.
השמאל העיקש, יוצג אז בידי אורי אבנרי, לובה אליאב, וה"קומוניסטים" מאיר וילנר ותופיק טובי. מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית הם קראו לסגת מכל מה שהם קראו "השטחים הכבושים", דיברו על שתי מדינות לשני עמים, יהודים וערבים, והטיפו לדו-קיום מתוך עמדה של כוח ונדיבות.
אך הציבור היהודי הביט בהם במנוד ראש והתייחס אליהם בתערובת של זלזול, סלחנות וכעס – מהסוג המופנה לפלג קיצוני קטן.

מלחמת ששת הימים הביאה ניצחון מרשים ופתחה חלון הזדמנויות נדיר.
ממשלת ישראל ומנהיגיה החזיקו בידיהם את השליטה על ארץ ישראל גדולה וחלומית, וקיבלה הזדמנות למנף את הישגי המלחמה. ניצחון הצבא הישראלי עורר הדים ברחבי העולם כולו, הביא לעם היהודי גל של אהדה והערצה. העם הקטן והנרדף שחווה שואה נוראה רק שני עשורים קודם לכן, עשה את הבלתי יאומן – צבאו גבר על צבאות של מדינות גדולות בהרבה. לניצחון נלווה גם תחושה של צדק היסטורי. שהרי הוא בא אחרי מאבק דמים מתמשך בגבולות הישנים ואיומים חוזרים ונשנים של האויב "להשליך את היהודים לים".
זה היה הרגע בו מישהו היה צריך לקבל החלטה כי שטחי יהודה, שומרון ועזה, כמו גם רמת הגולן, הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ועובדה זו אינה ניתנת לערעור.
בשטחים אלה התגוררו כמיליון ערבים שלא יכלו לאיים על קיומה של המדינה, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה דמוגרפית. לא היה להם אבא ולא אמא. הם היו נספחים למדינות אחרות לפני שעברו להיות נשלטים תחת כיבוש נוסף, הפעם – הכיבוש הישראלי. כנועים ועייפים ממלחמות, גם הם היו שמחים לקבל אזרחות, תעודת זהות ודרכון, ולהיכנס למסלול שלטוני מסודר במדינה מתפתחת ומודרנית.
המנהיגות שהובילה את הניצחון נזקקה לזיכרון קצר, לא יותר. רק שני עשורים קודם לכן קמה מדינת ישראל, בדיוק כך. תוך כדי קביעת עובדות בשטח ובניגוד להחלטות מקוריות של האו"ם. שטח כבוש לא הוחזר, ונכלל בתוך גבולות "הקו הירוק".
אבל ב-1948, הוביל את הדרך דוד בן גוריון שידע לנצל הזדמנויות ולשלב חזון ומעשה.
ממשלת ישראל של 1967 חסרה מנהיג בשיעור קומתו.
חברי הממשלה, שיכורים מהניצחון, נסחפו עם גלי האופוריה ולא הביטו מבעד לחלון. שאננים ויהירים השאירו את האסטרטגיה לימים אחרים, ועסקו בטקטיקה – איך מתחזקים את השטחים הכבושים, איך מגינים על הגבולות החדשים, ואיך ממנפים את ההצלחה לשיפור כלכלי ומדיני.
רק את ירושלים המזרחית החליטו לספח למדינת ישראל, באקט סמלי וחגיגי.
בדיעבד, מתברר כי ההחלטה על איחוד ירושלים מסמלת את כישלונם בניהול אסטרטגיה וחזון. גבולותיה המוניציפליים של העיר כללו שטחים גדולים מדי. בתוכם התגוררו מאות אלפי פלסטינאים שהופרדו, לכאורה, מאחיהם ומשפחותיהם בכל שטחי יהודה ושומרון. זו היתה הפרדה מלאכותית שתעכב ותמנע בעתיד כל פתרון מדיני אחר.

אילו סיפחה ממשלת ישראל את כל שטחי יו"ש ועזה, היה יכול להתממש חזון ארץ ישראל השלימה. מדינה גדולה עם רוב יהודי ברור ומיעוט ערבי שמקבל זכויות לגיטימיות, כמו ערביי 48.
השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה היה מיטיב עם כולם, ומושך משקיעים זרים ועולים מכל הגלויות. פתיחת השערים ליהודי רוסיה היתה מזרימה לכאן יותר עולים, ומפוגגת עוד יותר את הסכנה הדמוגרפית.
גם הבעיות הביטחוניות היו יכולות לקבל מימד אחר.
בתהליך הבנייה של ארץ ישראל השלימה, צה"ל היה נדרש להתמודדויות בגבולות מול צבאות מצרים, ירדן וסוריה. ביטחון הפנים היה עניין למשטרה, ובכלל: בתוך המדינה אפשר היה לצפות להשתלבות ערביי ישראל הגדולה בחיים נוחים של דו-קיום. לא היתה להם מוטיבציה לשתף פעולה עם ארגוני טרור שחרתו על דגלם את "שחרור פלסטין". בתרחיש הכי פסימי, יתכן והיו פורצות כאן מלחמות תרבות לא אלימות, שמביאות לאיזון בין שתי התרבויות.
אפשר לראות בסופו של תהליך כזה, מיקס תרבותי המשלב את המזרח והמערב, ומשמש גשר אמיתי ביניהם. בשיאו – היתה יכולה להיווצר כאן מדינה בה שולט הרוב היהודי שמספרו הולך וגדל בריבוי טבעי ובהגירה מתמשכת של עולים חדשים.

זה לא קרה.
זה לא קרה כי אף אחד מהמנהיגים לא חשב עוד צעד אחד קדימה. כולם התבשמו מהאופוריה וחיכו שהמציאות תנהל אותם במקום שהם ינהלו אותה.
באין מנהיג בעל שיעור קומה, קמו קבלני חזון: אנשי הציונות הדתית, שיצאו ליישב את השטחים.
מתווי הדרך שלהם העתיקו את המתכונת ההתיישבותית ממעשי החלוצים הציונים החילונים בראשית המאה ה-20. אבל ההעתק לא היה דומה למקור. זו לא היתה שעתם של חלוצים שהיו מוכנים לפרוץ דרכים. זו היתה תקופה מודרנית, של חיי שפע ונוחות. חסרו תנאים ונסיבות שמייצרים מופת וסוחפים את יחידים ומשפחות אל הגבעות והמישורים השוממים שמחביאים פוטנציאל של איכות חיים.
ההמתנה המתמשכת להובלת דרך ברורה של המנהיגים, הותירה לציבור חלל אידיאולוגי. אל תוך החלל נשאבו אנשי רוח ואנשי מעשה שדיברו וכתבו נגד ההתיישבות בשטחים וערערו על הלגיטימיות שלה. הם השתמשו בנימוקים מעשיים של חוסר תכלית, ושילבו גם נימוקים רגשיים שחייבו מהעם היהודי לנהוג בהומניות בבני העם הנכבש. תחילה נשמעו המערערים "תבוסתניים" מדי, אך ככל שחלף הזמן גברו הקולות, נשמעו משכנעים והוציאו את המתנחלים מהקונצנזוס הלאומי.
הישראלים לא נהרו בהמוניהם להתנחל בכל השטח. רובם לא חשבו על "דיכוי העם הפלסטינאי" אלא העדיפו את הקיים, הנוח והקונצנזואלי.
אם לא די בכך, אנשי הכיפות הסרוגות שנהרו להתנחלויות הוסיפו נופך דתי למניעים האידיאולוגיים. הסממנים הדתיים הציבו מחסום לחילונים, שלא היה מה לחפש שם. הם העדיפו להישאר ולחיות במקום שבו הם חופשיים באורח חייהם.
רק שני יישובים גדולים – מעלה אדומים ואריאל – הצליחו להתמלא בערבוב של דתיים וחילוניים. שניהם קרובים מאד ל"קו הירוק" הישן, מרחק נסיעה קצרה מירושלים או מפתח תקווה (בהתאמה). שניהם ההוכחה כי החילוניות הישראלית יכלה למלא ערים גדולות ב"שטחים" אך הסתפקה בנגיסה קטנה בהם. רק מעט, קילומטרים ספורים, למקום שנראה בטוח יחסית ולא מסוכן.
ויותר לא העזו – על הגבעות המוריקות ביהודה ושומרון קמו קהילות קטנות ומסוגרות שרובן דתיות, יותר או פחות, ומעל פני השטח ריחף סימן שאלה אחד גדול.
לא קם המנהיג שיציב סימן קריאה.

כך נשפך החלב ועימו החלום על ארץ ישראל השלימה.
הערבים הנכבשים היו בעינינו ל"ערבושים" חסרי זכויות. בלי תשתית מגורים אלמנטרית, בלי זכות בחירה, בלי דרכון ובלי תעודת זהות. לקחנו אותם לעבוד בבניין ומלצרות, שילמנו להם משכורות רעב והסתכלנו עליהם מלמעלה.
הדיכוי וההשפלה הפכו מיליון ערבים לשני מיליון, ובמהירות לשלושה וארבעה – גברים נשים וילדים – חסרי זהות מוגדרת. לא ישראלים. לא ירדנים. לא מצרים. לא כלום. באין להם אופק חברתי, מדיני ותרבותי, לשאת אליו עיניים – הם נזקקו לפתיל קצר כדי להדליק אותם ואותנו באינתיפאדה אחת גדולה.
ובעודם כלואים ונאנקים בסבלותיהם, זיהו ארגונים "לשחרור פלסטין" את מוקדי הבעירה ויצאו לכבוש את הלב של בני עמם המדוכאים ומשוועים לחיות חיים נורמליים כמו שכניהם היהודים.

חלום ב': שתי מדינות לשני עמים

ריבונות פלסטינית מוגבלת מעולם לא היתה משאת נפש של הערבים המתגוררים בין הים לירדן.
בתקופת המנדט הבריטי זכו ערביי השטח שנקרא "פָּלֶסטָיין" (Palestine) – להכרה בינלאומית בזכותם לקבל שטח ריבוני לצד מדינה יהודית. מנהיגיהם דחו את ההכרה והתעקשו לקבל בעלות וריבונות על השטח כולו. גם אחרי תבוסתם ב-1948, המשיכו הערבים החיים כאן לחלום על מדינת פלסטין השלימה.
בניגוד ליישוב העברי המאורגן, הערבים לא הצליחו להתארגן עם חזון ומעשה.
למעשה, "העם הפלסטיני" לא היה קיים ככזה עד אמצע המאה ה-20. קולם של המובסים נשמע בארצות אחרות במזרח התיכון. שם, במדינות השכנות, קמו ארגונים שהובילו מאבק צבאי לשחרור כל פלסטין אבל לא שם ולא כאן, לא קם מנהיג בעל חזון, חוזה המדינה הפלסטינאית, שיגמיש את החזון למציאות.
ב-1973 אמרה ראש ממשלת ישראל את מה שהיה נכון לאותם ימים: אין דבר כזה, עם פלסטיני.
וכשאמרה גולדה מאיר את המשפט ההיסטורי, תרמה אבן אחת שלה לייסוד העם. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, שֵרֵת ההגיג שלה את המוטיבציה של ארגוני הטרור הפלסטינאים. הם שמעו ואמרו לה ולישראלים כולם: אנחנו נראה לכם שיש עם כזה.
היסטוריה ומורשת פלסטינאית החלו להיכתב בדם.
הדרך לא היתה קלה, אבל לא קשה במיוחד: בשטחים הכבושים שמעו מליוני מדוכאים את הקול הקורא, והלבבות נפתחו לרעיון. הם קיבלו גיבוי מהמרחב כולו. מנהיגי האומה הערבית ממדינות המזרח התיכון שלא אהבו את הפלישה הציונית אל לב ליבם – יצקו שמן על גלגלי המהפכה הפלסטינאית, ותמכו בגרעיני הטרור שקמו על אדמתם. באירוח הטרוריסטים לשחרור פלסטין ובתרומה הכספית והמוראלית ביקשו המנהיגים לסלק מכאן את "הסרטן הציוני" שהתנחל מול עיניהם.
כותרת המאבק היתה: זכויות העם הפלסטיני. זו היתה הטקטיקה השיווקית. אמצעי להביא לגייס את תמיכת העולם.
באותיות הקטנות נאמר במפורש כי יש הבדל בין האמצעים לבין המטרה הסופית, שהיא: הקמת מדינה פלסטינאית בכל השטח מהים ועד המדבר.
המלחמה העיקשת נשאה פרי והישראלים שהפסידו את אופציית הארץ הגדולה, החלו לחפש בעצמם את אופציית הדו-קיום של שתי מדינות. מתוך רצון לשלום אמיתי ומתוך חשש מהתגברות הטרור.

רגע השיא של מימוש החלום הגיע בחתימה על הסכמי אוסלו, אבל שם גם פקע.
הסכמי אוסלו הגיעו מאוחר מדי, בלחץ הבעירה בשטחים, ונתפרו בידי פוליטיקאים תמימים שהתעלמו מנורות אזהרה מהבהבות. הם ניהלו משא ומתן עם יאסר ערפאת וראשי "אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין" שהתמחו בטרור ובמאבק צבאי והתגוררו רוב שנות חייהם בחו"ל. חלקם הגדול ניהל חיים נהנתנים וממקום מושבם התיימרו לייצג מיליוני מדוכאים.
תמימי אוסלו התפתו לחשוב שהמנהיגות הטרוריסטית תהפוך את עורה ותתיישב בנחת להביא שלום ושלווה לבני עמם. הם הניחו כי עראפת בנוי להנהיג מדינה, וראו לנגד עיניהם את דמותו של בן גוריון, כמודל פרגמטי שיקח מה שנותנים לו ויעשה מזה מדינה. במנוסתם אל השלום, קיוו אדריכלי אוסלו כי שתי המדינות לשני העמים יגשימו את המינימום הציוני שהוא המקסימום המציאותי, ותינתן להרצל מנוחה נכונה בין דפי ההיסטוריה.
אחרי עשרים שנה אפשר להבין כי ההסכמים לא שווים את הנייר עליו הם נחתמו. מי שכתב אותם לא חדר אל ה-DNA של הסכסוך הישראלי פלסטינאי, ולא הצליח להתנחל בלבבות של המיליונים בשני העמים.
הוזי ההסכמים נכשלו גם בקריאת המפה בשטח. הם רצו לתת לערבים שני חלקי מדינה – יו"ש ורצועת עזה – שאין ביניהם רצף טריטוריאלי. ולא קם איש חושב אחד ושאל אם זה רציני להקים מדינה עצמאית שמבותרת לשני חלקים והדרך ביניהם עוברת במדינה אחרת.

בדרך הביתה מ"הבית הלבן" בוואשינגטון, לאחר טקס חתימת הסכמי השלום, יכול היה יאסר ערפאת לחייך ולרשום לעצמו עוד הישג: בוואשינגטון הוא מחק את המדינה היהודית. עכשיו נותר לו רק לא לעשות כלום. לחכות שהיהודים יסתבכו עם עצמם.

והסיבוכים הגיעו.
הציבור היהודי במדינת ישראל נחלק לשני מחנות – כאלה שמאמינים בשלום עם הערבים ומחפשים פתרונות אפשריים ליישומו, וכאלה שדוחים כל פתרון. ובינתיים מתרבה האוכלוסייה הערבית והחיכוך בינה לבין האוכלוסייה היהודית גובר. בני הדור השלישי למייסדי המדינה פוגשים את בני הדור השלישי לערביי הארץ הגדולה במחסומים ובעמדות שמירה ותצפית. מאזן של אימה מתפתח ביניהם ואין פתרון שיפוגג את הפחד. אלה הורגים את אלה, אלה פוצעים את אלה, עוד מבצע בעזה, עוד ירי רקטות, עוד פיגוע, עוד חיסול.
שישה מיליון יהודים חיים לצידם של שישה מיליון ערבים בלי לדעת היכן האופק אליו הם צועדים זה לצד זה.

כך, למעשה, התפוגגו שני הרעיונות המובילים לפתרון אפשרי בארץ ישראל: ארץ ישראל השלמה ושתי מדינות לשני עמים.
במהלך השנים נשמעו עוד כמה רעיונות:
דיברו על פדרציה בין הגדה המערבית וירדן, ושכחו לשאול מה עם רצועת עזה ומה יעשו עם המיליונים שגרים שם. כאילו היתה רצועת אוויר.
דיברו על יצירת קנטונים לפלסטינאים, כאילו שמישהו יסכים לחיות בקנטונים מפוזרים בלי זהות לאומית מוגדרת ובלי דרכון של מדינה.
ודיברו עוד ועוד, כאילו הבעיה היא בעיה ערבית. כאילו הערבים הם קוץ בתחת של היהודים, ולא הבינו שהמציאות הפוכה: היהודים הם שדה קוצים ואש גדולה בוערת בישבניהם.

שתי אינתיפאדות שפרצו ללא התראה מוקדמת, הבהירו לתושבי ישראל היהודים כי הסיפור של ערביי השטחים לא הולך להיות קל.
אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000, בתום ארבעה עשורים של כיבוש, קם המנהיג הישראלי הראשון שניסה לעשות משהו רציני בשטחים: אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל פינה כל המתיישבים היהודים ברצועת עזה והחל לבנות חומה סביב שטחי יישוב ערבים ביהודה ושומרון.
עוד לפני כן נשאלת בקול רם השאלה: מה יש לקומץ מתיישבים לעשות ביישוב המבודד נצרים ברצועת עזה.
אחרי ההתנתקות מהרצועה יותר ויותר ישראלים הוסיפו ושאלו: מה יש ליהודים לחפש בהתנחלויות מבודדות, מוקפים על ידי המון ערבי. ובכלל, בשביל מה צריכים מתיישבים להידחף ולגור במקום שלא רוצים אותם ?
באמת בשביל מה ?
אולי להרצל היתה תשובה. או לאוסישקין. או לוולפסון.
אנחנו לא שמענו עד היום תשובה משכנעת לשאלה הפשוטה: בשביל מה התעקשו מחוללי הציונות להגיע אל פיסת האדמה הזאת ?

במבחן התוצאה, יתכן שהם טעו כבר אז, לפני מאה שנים.
הקמת מדינה יהודית כאן בארץ ישראל היתה אולי פנטזיה מגלומנית. בעיקר מהסיבות הפרקטיות.
הרצל הוזהר פעמים רבות, על ידי אחד העם והברון רוטשילד ואחרים, כי המקום אליו הוא נושא עיניו, מלא בערבים שלא יקבלו אותנו.
הרצל התעקש על מדינה ריבונית וניצח, בינתיים, לפחות בנקודות.
במאבק הסופי הוא כנראה הפסיד, כי האמצעים למימוש החזון שהציע כוללים שימוש בכוח ובניהול מלחמה מתמדת. אלו אמצעים שיכולים לשמש לכל היותר את המדינה הקיימת ולא את כל העם המפוזר בכל רחבי הגלובוס.
הרצל היה צריך להבין שהתנחלות בלב המזרח התיכון תשאיר אותנו לנצח חיים על חרבנו, וכל האוטופיות שלו ישארו על הנייר. אבל טוב…נו…מה כבר אפשר לדרוש מסופר ומחזאי, שאוהב להשתעשע בדמיון והולך איתו כמה צעדים קדימה.

למרות שלמד משפטים, הרצל לא חשב כמו עורך דין, על "מה יהיה אם העסק לא יצליח" – הוא לא לקח בחשבון את אופציית המילוט.
פעם אחת, ב-1973, עמדנו מול מה שהגדיר משה דיין "חורבן הבית השלישי". הקונספציה שהובילה המנהיגות הישראלית, קרסה, ולרגע נדמה היה כי קיצה של המדינה נראה באופק. בסופו של דבר התעשתנו, והמדינה ניצלה. אבל קיבלנו התראה ממשית לתרחישים הגרועים ביותר – טעות נוספת בקונספציה יכולה להסתיים באסון בו אנחנו כושלים ומפסידים.
אם זה יקרה, וחלילה נפסיד במלחמה, נסתכל סביב ונשאל: לאן נברח מכאן ?
פליטי 48 הערבים שהפסידו, ברחו לירדן, לסוריה ולבנון. לכולם היה רע אבל הם יכלו לנהל שיגרת חיים מינימלית בין אזרחים הקרובים להם מבחינה תרבותית ומנטלית.
לאן יברח הפליט היהודי שיצטרך לנטוש את ביתו בפתח-תקווה ?
לאן תנדוד משפחת פליטים עבריה מראשון לציון ?
מי שיצליח לתפוס את המטוס האחרון לאירופה, יקבל שם מעמד של פליט ויינצל. מי שיעלה על אנייה – יברח עם אחרוני הפליטים לטורונטו שבקנדה.
האחרים, שלא יספיקו לברוח, יימלטו להרים ולמקומות מחבוא עד שיפלו בקריאות "איטבח אל יהוד".
לא נעים לחשוב על תסריטי בלהות, אבל חובה לקחתם בחשבון, גם אם הם אפשרות קלושה. אחרת אנחנו נשארים עם הקונספציה של מצדה. מאות אלפי ישראלים כבר חשבו על הסוף המר, ועברו מכאן למקומות בטוחים יותר. אלה שנשארו, יתחילו להבין זאת בעוד כמה שנים, ויעדיפו להצטרף לרוב האוכלוסייה המקומית במקום להילחם בה.
וטוב להציץ מדי פעם אל מפת כדור הארץ ולראות איך זה עובד בכל מקום אחר בעולם: לכל מדינה יש מדינה שכנה שיש לה עימה מכנה משותף בסיסי במנטליות או בתרבות או בשפה. זה טוב לימי שלום ולימי מלחמה.
הרעיון לתקוע סיכה על המפה, ולייצר מדינה על ידי "יבוא אוכלוסיה" שאין לה משותף עם שכניה – נראה בשטח רעיון לא מעשי, במילים עדינות.
אם נזכור שהרצל גם הציע את אוגנדה כפתרון, נבין עד כמה היה סופר מוצלח יותר מאשר מדינאי פרקטי.


ועכשיו, סליחה על השאלה, אבל בשיא הרצינות: מי צריך מדינה יהודית ?
זה נחמד ונעים שיש לנו מדינה עצמאית משלנו, והלב גאה ומתרגש מחדש בכל יום עצמאות, אבל אם חפצי חיים אנחנו, ורוצים בהמשך קיומנו כעם, מותר לשאול בקול רם: האם זה באמת טוב ליהודים ?
מבט מהיר על האטלס בארון יכול לגלות לנו שכמעט ואין בעולם מדינה לאומית בסגנון מדינת ישראל המושתתת על רעיון של דת ולאום – הנצרות לא מייחלת למדינה, ובני דתו של ישוע חיים בכל מדינה בכל היבשות בעולם. לעיתים הם רוב, לעיתים מיעוט. יש להם מרכז רוחני בוואתיקן ולשם הם נושאים עיניהם. גם המוסלמים מפוזרים בכל מדינה על פני הגלובוס ונהנים מחופש פולחן. אז נכון, יש מדינות שבהן ההלכה המוסלמית היא הקובעת, ויש אפילו "רפובליקה אסלאמית" בהגדרה, אבל סליחה…הם מיליארד. אנחנו בסך הכל 15 מיליון. אנחנו 15 מיליון עם שגעון גדלות של עם המונה מיליארדים.
נכון, היהודים סבלו מפרעות ופוגרומים בכל הגלויות בכל מקום בו הם הקימו קהילות, לא היו אהודים בקרב העמים סביבם ולא תמיד יכלו לנהל אורח חיים יהודי כרצונם  – אבל בגלל זה צריך מדינה ריבונית בשטח טריטוריאלי מוגדר ?
לא בטוח.
אפשר להיות יהודי גם בגולה ולחיות טוב יותר או פחות. עובדה – יותר יהודים חיים במדינות אחרות מאשר בישראל. הם נטמעו בעמים שבחרו לחיות בקרבם.
אפשר גם להסתדר עם פתרונות טכניים במדינות מקלט, כמו ארצות הברית וקנדה. בקהילות סגורות כמו המורמונים למשל. המורמונים מקיימים את אורח חייהם הדתי בקהילה ענקית המונה למעלה מ-2 מליון איש בסאלט לייק סיטי, ומלבדם עוד מליונים מפוזרים ברחבי ארצות הברית ומשייכים עצמם לקהילה המורמונית הגדולה.

אילו ידעו הציונים של המאה ה-19 מה יקרה כאן אחרי מאה שנים, יכול להיות שהיו מבקשים לישון עוד לילה על הרעיון של מדינה ריבונית. או שהיו מוותרים על החזון או בונים אותו קצת אחרת.
מה שבטוח הוא: האיבה בין מוסלמים ליהודים לא היתה מגיעה לשיאים של ימינו. ומכל סוגי האנטישמיות שהיכרנו, זוהי הנרחבת מכולם והמפורשת מכולם. היא עשויה היטב בסגנון הנאצי המובהק, בהבדל אחד בולט לרעתנו: האומה המוסלמית גדולה פי 30 מהאומה של הרייך השלישי.

אם מנכים מההיסטוריה את המילים היפות, כמו: ציונות, גאולה, חזון, מולדת – מגיעים למאבק קיומי של העם היהודי החי מפוזר ומפורד בין העמים, ומחפש לעצמו שטח אדמה בו יוכל לארגן חיים משל עצמו.
פלסטינה נחשבה למקום אידיאלי ומועדף על פני האלטרנטיבות – אוגנדה או בירוביג'אן. שם ובכל מקום אחר קשה לבנות היסטוריה ומורשת. כאן כבר צמחו שורשים והרבה יותר קל לבנות מורשת על התשתית הקיימת.
הרצל וכל האדונים הנכבדים, בכמיהתם למצוא פתרון לבעיה היהודית, התבוננו עליה בעין צרה ולא ראו את המרחב :  המזרח התיכון שייך כולו, מבחינת הרכב האוכלוסייה לערבים. לכל בני האומה הערבית המוסלמית, יש מכנה משותף תרבותי, מנטלי. גם אם מדובר בסונים, שיעים, עלאווים או דרוזים. אפילו הערבי החילוני משתייך מבחינה תרבותית ומנטלית לאומה הערבית הגדולה. אין להם שום נקודות השקה עם התרבות המערבית של אירופה.
היהודים האירופאים, ילידי רוסיה ואוסטריה ופולין, שהובילו את המהפכה הציונית – לא יכלו למצוא כאן בני ברית. בניהם ונכדיהם וניניהם לא משתלבים בתרבות המזרחית, ואף רואים בה פחותת ערך. מזלזלים ב"עבודה הערבית" ומתייחסים בבוז ל"דמיון המזרחי".

אגב, גם היום אנחנו מבקשים להסתפח לאירופה – באירוויזיון, בתחרויות ספורט, בשוק כלכלי משותף – ולא רק בגלל ההקשר הפוליטי. הפוליטיקה היא תירוץ טוב ונוח – מאחוריו מסתתר  הרצון העמוק: לראות את ישראל שייכת למערב. אירופה והעולם המערבי יותר קרובים לליבנו מאשר המזרח התיכון בו אנו חיים.
אז מה יש לנו לחפש כאן ?
אם אנחנו כאן וליבנו במערב, לא עדיף לגור במקום בו אנחנו מרגישים טוב יותר ?

מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל נדונה מראש לכשלון. גם באוגנדה ובכל מקום אחר על פני כדור הארץ – אי אפשר להקים מדינה ריבונית שמתגוררים בתוכה אך ורק בני הדת היהודית. אנחנו אומה קטנה ואין לנו אחים שקרובים אלינו קירבה גיאוגרפית שנוכל להשתלב ביניהם או בשכנות להם.
ההיסטוריה בת אלפי שנים הוכיחה כי האומה היהודית לא הצליחה לקיים ריבונות משל עצמה בתקופה העולה על מאה ושלושים שנים.

.

.

הפתרון הסופי

.

לא נעים להשתמש במונח הטעון כל כך, אבל מי שהגה את הרעיון של שיבת ציון והקמת בית לאומי בארץ ישראל, התכוון בעצם למצוא פתרון סופי לבעיית היהודים: טריטוריה מוכרת עם מערכת שלטונית. כאילו שככה תיפסק האנטישמיות, וכאילו הכח של המדינה היהודית יעשה רושם על כל מי שמנסה להתנכל לנו.
המציאות מוכיחה אחרת: האנטישמיות לא פסקה מעולם, גם אחרי הקמת המדינה. היא אולי הורידה מעט את ראשה באירופה אבל עלתה לשיאים בכל המדינות סביבנו.
בינתיים אנחנו חזקים מספיק כדי למנוע ממנה להפוך לפרעות ופוגרומים, אך מי יודע כמה זמן נחזיק מעמד - יש מישהו שמוכן לחתום על הגנה מוחלטת שיש או תהיה לנו מול אויבינו ? מטוסי אף 16 משופרים ? טנקי מרכבה ? פצצת אטום ?
הזכרנו כבר את מלחמת יום כיפור, וחובה להזכירה שוב רק כדי שנלמד את הלקח: אנחנו לא הכי חזקים בעולם, והכל יכול לקרות. קווי בר-לב נופלים כמו נייר ברוח, וכלי מלחמה יכולים במקרה הגרוע להביא ל"ברירת שמשון" המפורסמת.
מי שמביא אותנו לברירה הנוראית הזו, הולך על כל הקופה במחירים יקרים של חיי אדם.

ואגב: סקרי דעת קהל המתפרסמים מעת לעת מוכיחים כי עצם קיומה של המדינה היהודית מעצבן הרבה אנשים בעולם. ובמילים אחרות: הם שונאים את היהודי השכן ברחוב שלהם בגלל פוליטיקה של המזרח התיכון. ולא משנה איך ננהג ומה נעשה.

ציון ללא מדינה

אילו הגו את השיבה לציון על בסיס אחר, למשל: מרכז רוחני, אולי היתה נרקמת היסטוריה אחרת.
בלי לשרטט את התכנית על כל פרטיה, אפשר להניח כי מרכז רוחני בירושלים ומוסדות עליונים בסגנון הוואתיקן, היו מביאים לכאן מליוני יהודים. השלטון המקומי לא היה עומד על סדר היום, לפחות לא בהקשר הלאומי. העם היהודי היה מפוזר ומפורד בין העמים, וחי בנוח יחסית.
למרכז רוחני השואב את כוחו מהמוסריות של מנהיגיו יש השפעה רבה יותר ממרכז שלטוני השואב את כוחו מהחוק היבש ונשען על צבא ומשטרה.
מועצה רוחנית עליונה מסתדרת היטב עם שלטון מקומי. היא גמישה ורואה את הפרקטיקה של החיים. בחסות השלטון הבריטי או התורכי או אפילו המוסלמי – היתה יוצאת תורה מירושלים לכל פינות התבל. אפשר גם להניח כי בהעדר המימד הכוחני של השלטון היהודי – תכבד האומה הערבית את ראשי הממסד הדתי, הרבנות, ותיתן לה חופש פעולה נרחב.
מכאן אפשר להרחיק עם החזון: המרכז הרוחני היהודי בירושלים מחזיק את הקשר עם יהדות התפוצות, ומסוגל לקבל החלטות דתיות בעלות משמעות כלל לאומית ( מיהו יהודי, כשרות, טקסי נישואים, קבורה דתית ). ההחלטות – מתאימות עצמן למציאות המשתנה ומצמצמות את המחלוקות בין הזרמים ביהדות, והמחליטים זוכים לאשראי נדיב של סמכות רוחנית.
מרכז רוחני עושה טוב לנשמה – יהודי כל העולם נושאים עיניהם לירושלים ומקדישים לה פינה חמה בליבם. כמו המוסלמי שמייחל לעלות למכה, כמו הנוצרי שמתרגש מהוותיקן, כמו הינדי בהר קאילש בטיבט, כמו בודהיסטים בהר פוג'י.
בסופו של דבר, הפזורה והגלויות – טובות יותר לקיום המורשת היהודית מאשר התקבצות מלאכותית במדינת ישראל הריבונית. כל ישראלי שמתגורר בארץ אחרת יוכל לתאר את המשיכה הפנימית והנטייה הרגשית לקיום מנהגים מסורתיים – שם, הרבה יותר מאשר פה במדינת היהודים.
פה, הדת היא חלק מהלאום וחלק מהשלטון והפוליטיקה, וככל שרבות המפלגות, מתרבות המחלוקות. ענייני דת נשזרים ביריבויות אישיות ומציפים קנאה ושנאה, כעס ומרירות, תלונות על הדתה ועל כפייה ומחאות נגד חופש וצניעות. המסגרת הריבונית כבר איננה הדֶבֶק המיוחל שיביא לאיחוי שסעים פנימיים.

רעיון המרכז הרוחני הסתובב באירופה ובקונגרסים הציוניים, אך לא הצליח להתרומם.
המנהיגים היהודים, ברובם הגדול חילונים ומשכילים רצו את המורשת על הדגל – לא בחיי היומיום. ומאז ועד היום התמקם הפרדוקס הזה כעצם בגרונה של המדינה היהודית: בסיס היסטורי ודתי מול החילוניות ליברלית שנושאת עיניים לעולם הרחב ומבקשת להיות עם ככל העמים.
ואם אנו עם ככל העמים – מי צריך מדינה יהודית ?
ולמה לדחוק החוצה ערבים שנולדו כאן וגדלו כאן ויש להם זיקה אל הארץ הזו לא פחות מאיתנו ?

.

תנו לנו אוטונומיה

אפשר להתווכח על ההיסטוריה, לנתח מה קרה ומה היה קורה אילו.
אפשר להביא טיעונים בעד ונגד. אפשר לבחון את השפעת השואה על הקמת המדינה, ואת ההיסטוריה שקדמה לציונות. אפשר להוציא לאור את המאבק האמיתי בין הזרמים השונים ביהדות, והשפעתו על יכולתנו להתקיים כעם. ובכלל: אפשר למלא ספרים ולקיים סימפוזיונים ולנהל אינספור דיונים על מה שקרה ומה שיקרה.
דבר אחד אולי כבר אי אפשר לעצור: את התפוגגות המדינה היהודית בגבולות מוכרים ובטוחים.
ככל הנראה, החלום הציוני עומד להיכנס להיסטוריה, ומה שיתהווה כאן בין ים התיכון להרי אדום ומואב זוהי ישות מדינית אשר בה מתקיימים בני לאומים שונים. רוב ערבי, מיעוט יהודי גדול ועוד כמה בני מיעוטים מהמזרח הרחוק ומארצות נידחות באפריקה.
זה לא אסון.
זה תהליך מבריא אשר ייתן חיים טובים לבנינו ונכדינו. הם יחיו כאן בשקט ובשלווה – איש איש על פי אמונתו ועל פי האופן בו יבחר לחיות – אוטונומיה חרדית בירושלים, אוטונומיה חילונית בגוש דן, אוטונומיה לאנשי ההר בצפון, אוטונומיה של יהודים חקלאים בשרון, ואולי אפילו אוטונומיה של אנשי דרום חובבי שמש וים.
יקראו להם קנטונים, מחוזות, אזורי השפעה או כל שם שיבטא את ההרכב הייחודי של האוטונומיות. כולן ישלחו נציגים לפרלמנט אחד מרכזי של המדינה המאוחדת שתיקרא בשם העמים המרכיבים אותה: ישראל-פלסטין. מן הסתם יתווכחו גם על השם, גם על ההמנון ועל הדגל ועל הסמלים.
על דבר אחד יסכימו שני העמים: אם לא נחיה אחד ליד השני, נילחם אחד בשני עד הסוף המר.

שווה לקרוא בשנת 2048 את כל מה שנכתב כאן.
אז יתברר אם שיחקנו משחק ברידג' מתוחכם עם ההיסטוריה
או הימרנו על הקלפים שהיא הניחה בפנינו.

 

קטגוריה: כללי מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>