מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע נשכח

פרק מתוך הספר: "בניין על מגרש ריק" *

צריפים במחנה מיילץ

מיילץ (Mielec) היתה עיר תעשייתית במחוז קרקוב שבדרום פולין.
הגרמנים שכבשו את האזור מצאו בעיר מפעלים קיימים של התעשייה האווירית הפולנית, והסבו אותם לצרכיהם. שניים מהמפעלים הגדולים והחשובים – אחד לתיקון מטוסים, והשני לייצור חלקים – הועברו לבעלות "היינקל" (Heinkel ), חברה גרמנית לייצור כלי תעופה. קווי הייצור הוחלפו, והפועלים שעבדו קודם עבור הממשלה הפולנית, המשיכו לעבוד תמורת שכר על קווי ייצור חדשים, עבור הצבא הגרמני הכובש.
כשגבר היקף הייצור, הגרמנים הקימו שם מחנה עבור עובדי כפייה. בנו צריפים למגורי פועלים ומבנים לאנשי סגל, גידרו את השטח בגדרות חשמליים ופיזרו מגדלי שמירה מאוישים כל העת. אל המחנה הובאו בכוח עובדים בני לאומים שונים משטחי הכיבוש הגרמני, ויהודים מהגטו הסמוך בעיר מיילץ. אליהם צורפו יהודים מגטאות וממחנות אחרים, שעברו סלקציות והתאימו לפעילות הנדרשת מהם.
המתחם הוגדר בתחילת פעילותו כ"מחנה עבודה", שהתנאים בו היו מעט נוחים יותר ממחנה ריכוז. המזון חולק במנות סבירות, הכלואים במחנה יכלו לקבל חבילות ומכתבים מקרובי משפחה, עובדי הכפייה עבדו יחד עם פועלים פולנים שהגניבו להם מדי פעם מצרכי מזון ודברי דואר, והיחס הכללי נחשב פחות נוקשה.
ככל שגבר הלחץ המלחמתי וגדל מספר הכלואים, הורעו התנאים יותר ויותר.
מוֹניֶק הגיע למחנה העבודה מיילץ ברכבת ובה מאות אסירים – "משלוח טרי" ממחנה בודזין.
הם לא הבינו מה ההבדל בין "מחנה עבודה" ל"מחנה ריכוז". מבחינתם המעבר לא שינה דבר – אותו מתחם סגור אותם חוקים נוקשים ואותו סדר יום שמוקדש כולו לעבודה ושינה.
בהגיעם, עברו תהליך קליטה מסודר של רישום וקבלת מספר זיהוי שילווה אותם ויהיה התחליף לשמם. הבגדים האזרחיים שאותם לבשו בבודזין, נלקחו, ובמקומם קיבלו סט יחיד של לבוש – מדי אסיר מפוספסים בצבעי כחול ולבן עם כובע עגול תואם עשוי מבד, ונעלים עשויות מעץ. על חולצתו הוצמדו שתי חתיכות בד – אחת עם סמל מגן דוד, ועל השנייה הוטבע מספרו האישי.
מוֹניֶק, אסיר מספר 15078 עבר חיטוי נגד כינים, שיער ראשו גולח והוא נשלח לצריף מגורים של ילדים ובני נוער מתחת לגיל 18. הצריף היה רק מקום לישון בלילה. כבר למחרת נשלח למפעל ייצור חלקי מטוסים של היינקל, ונכנס אל שיגרת עבודה חדשה.
מדי בוקר יצא עם קבוצת אסירים ליום עבודה שהחל בהליכה קבוצתית.
הם צעדו במאורגן, מרחק הליכה של כחצי שעה, משערי המחנה ועד שערי המפעל. מלווים בשומרים חמושים, הם צעדו בכבישים סלולים ובדרכי עפר בין יערות ובין בתים, וכל הדרך שרו יחד כולם. "זינגען" (לשיר) – פקדו עליהם המלווים האחראים על הובלתם, והם שרו שירי לכת בקצב הליכתם. אחד פצח בשירה וכולם הצטרפו אליו. השירה הקולנית הבטיחה את ערנותם ואת הליכתם בתוך המסגרת, בלי לחשוב על רעיונות מסוכנים כמו ניסיון לחמוק מהשורה ולברוח.
בהגיעם אל המפעל פנה מוֹניֶק אל מקומו – פינה באולם הייצור שהונחו בה חלקים של גוף מטוס מתוצרת היינקל. הוא נמנה על צוות שעסק בחיבור והלחמה של חלקי פח, לגוף המטוס. עבודת הצוות נעשתה בידיים, ללא כפפות.
הפועלים נעזרו בפטישי אוויר ובכלי עבודה קטנים וגדולים, והקפידו שהחלקים יורכבו באופן מדויק ביותר. כל סטייה בהרכבה, כל טעות, עלתה ביוקר למי שסטה או טעה. מעטים קיבלו לפעמים הזדמנות שנייה, אבל טעות נוספת של פועל הביאה לסילוקו מהעבודה, החזרתו למחנה וסימונו כחסר תועלת שחייו כבר לא שווים. כל אזרח שעבד שם וכל מנהל עבודה, גרמני או פולני, חרץ גורלות לחיים ולמוות – יוּדֶה שעיצבן מישהו מהם, בחיוכו או בטון דיבורו, חי על זמן שאול.
משמרת יום עבודה התנהלה באווירה מתוחה ובמשמעת חסרת פשרות, מלווה בצעקות ועונשים גופניים. מנהלי העבודה ניצלו את הפועלים לעבודות עזר שונות – לניקיון המפעל, להובלת מטענים וחלקים מהמחסן לאולם הייצור. פעם נדרש מוֹניֶק לסחוב יחד עם חבריו שקי מלט שמשקלם היה כמעט כמו משקל גופו. לממונים עליו לא היה אכפת שמדובר בפועלים שגופם הולך ורזה והם סובלים מתת-תזונה.

חודשים ספורים לאחר בואו של מוֹניֶק למיילץ, החליטו הגרמנים לשנות את מעמדו של המתחם כולו. במקום מחנה עבודה, המקום הפך להיות מחנה ריכוז (בגרמנית "קונצנטרציונסלאגר") – עניין טכני ובירוקרטי שהיה קשור גם לשינוי בהשתייכותו המנהלית.
המעמד החדש לא השפיע באופן בולט על סדר היום, אבל הותיר חותם על אסירי העבודה. הם אולצו לעבור הליך של קעקוע על זרועם, כדי שיהיו מסומנים כמשתייכים למחנה ריכוז.
אחד אחד הגיעו האסירים לצריף המרפאה והניחו את אמת ידם הימנית על שולחנו של המקעקע. הוא אחז בידו מחט טבולה בדיו כחולה שלא עברה חיטוי, וניקב את האמה המונחת לפניו. המחט דקרה בבשר דקירות חדות ומהירות, נֶקֶב אחר נֶקֶב, בצפיפות מקסימלית שיצרה כתובת קעקע המורכבת משתי אותיות: KL – ראשי התיבות של המונח Konzentrationslager.
שתי האותיות הללו מלווים את משה יעקובוביץ' כל חייו. הן נצרבו על זרוע ידו הימנית של הנער מוֹניֶק ולא נמחו מעולם. 

ה-KL היא כתובת קעקע, מהנדירים יותר שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה במחנות הריכוז. מספר מועט, יחסית, של אסירים במיילץ ובעוד כמה מחנות אחרים, אולצו לקעקע אותה על זרועם. כתובת הקעקע הנדירה לא זכתה לפרסום ולתפוצה כמו כתובות סימון אחרות שנשאו יהודים ששהו במחנות ריכוז.
וכמו הקעקוע כך גם סיפורו של מיילץ.
המחנה וכל מה שהתרחש בו, נדחק לשולי המחקרים ההיסטוריים. בתוך שלל העדויות והמסמכים שנאספו במהלך השנים על תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, יש מעט אזכורים למחנה העבודה שהיה למחנה ריכוז. עובדי כפייה שהיו שם ומסרו עדותם בכתב ובעל פה המעיטו בתיאורי החיים בו, והזכירו את מיילץ כתחנת מעבר בדרכם מכליאה לכליאה, מעבודה לעבודה, ממחנה למחנה.
שבעה עשורים אחרי קיומו, כמעט ולא נותר מי שיספר על מיילץ, מחנה הריכוז  שהותיר את חותמו על זרועם של אלפי יהודים – מחנה שלא היה גדול במיוחד, והעסיק "רק" כמה אלפי אסירים,  חלקם המשיכו הלאה וחלקם נרצחו או מתו ונשרפו. כמות קטנה מדי שלא עוברת את הרף העלילתי המזכה אותו בתפוצה נרחבת בין דפי ההיסטוריה של האימפריה הנאצית הקצרה.
עיקר הפעילות במחנה התקיימה בשלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. במכונת המלחמה הגרמנית התגלו חריקות, ונדרשו כלים מרובים להניעה לקראת ההכרעות הצפויות.

מלחמת העולם נכנסה לשלבי הכרעה.
ביבשת אירופה הבוערת כולה, ניצבו אלה מול אלה, כוחות צבא אדירים של מעצמות גדולות: גרמניה ובנות בריתה מול רוסיה, אנגליה וארצות הברית ובעלות בריתן. כלי נשק מודרניים, לאותם ימים, הפיצו אש ותימרות עשן – באוויר הגיחו מטוסים להפצצות, ביבשה דהרו טנקים ותותחים, וחטיבות רגליים חצו גבולות שנמחקו מהמפה והיו לאזורי לחימה.
בשנה החמישית למלחמה איבדה גרמניה מדינות שהיו בנות בריתה. מדינות אחרות ביבשת, שוחררו על ידי צבאות רוסיה ומדינות הברית. הטבעת סביב אזורי השליטה של הצבא הגרמני התהדקה וכוחותיו נסוגו עוד ועוד משטחי הכיבוש.
פולין הכבושה טרם שוחררה.
הגרמנים פלשו לפולין בראשית המלחמה, ומאז העמיקו בה את אחיזתם. הם כוננו שלטון דיכוי, יישבו אזרחים גרמנים "טהורי גזע", בזזו את אוצרותיה הכלכליים ועשו שימוש במשאביה. לאורך כל מערב פולין באזורים שבשליטתם, היו פזורים מחנות ריכוז והשמדה ומחנות עבודה, בתי חרושת ותעשיית נשק שסייעו לאימפריה המתמוטטת להחזיק מעמד בכוחות אחרונים.
מנגנון השליטה הנאצי המשיך להניע רכבות ממחנה למחנה, מעיר לעיר, ממפעל למפעל, מגטאות למחנות השמדה. אנשים, סחורות ואמצעי ייצור עברו מנקודה לנקודה, לפעמים בהחלטות בירוקרטיות ולפעמים אחרי בחינת עלות/תועלת ושיקולי ביטחון.
בחודשי הקיץ של שנת 1944 נשמעו הדים של הפצצות ברחבי מחנה מיילץ. הצבא רוסי התקרב למחוז לובלין והעמיד את מפעלי התעשייה האווירית בסכנה של ממש.
במחנה התארגנו לתזוזה חפוזה.
מוֹניֶק ומאות אסירים אחרים הועלו על רכבת בדרכם אל וייליצ'קה המדור הבא בגיהנום.

*
זהו פרק מתוך הספר:
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018).

עוד פרקים נבחרים מהספר
בקישורים למטה:
*  ורשה – הסוף
 "לֶך", אמרה לו אמא, והוא הלך לחיים 
בדרך לגיהנום עומדים ומתים

קישורים נוספים:
* סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
* סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים:

שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

הספר בניין על מגרש ריק מאת שלומי רוזנפלד עיצוב כריכה: אסף יוגב

בניין על מגרש ריק - כריכה אחורית - לחץ להגדלה

 

קטגוריה: כללי מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע נשכח

  1. לאה says:

    גם סבא שלי היה במיילץ וקעקעו לו על הידkl
    מעניין אם הם הכירו…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>