"לֶך" – אמרה לו אמא…והוא הלך לחיים

פרק מהספר "בניין על מגרש ריק" *

אחרי נסיעה ממושכת שנמשכה פרק זמן לא ידוע, האטה הרכבת את נסיעתה עד שעצרה.
בתוך הקרונות נשמעו נקישות. ידיים גסות של אנשי ס.ס. היכו במוטות הברזל שנעלו מבחוץ את בריחי הדלתות.
הדלתות נפתחו, ובבת אחת נפלטו גוויות ואנשים שאיבדו כל צלם אנוש, מחוסרי הכרה גוססים לאיטם, נושמים נשימות אחרונות. ביניהן, ומעליהן, דילגו אנשים חיים שמיהרו לצאת מהמכלאה – מסמורטטים, הלומים, מביטים ימינה ושמאלה, נושמים אוויר צח, לראשונה אחרי שעות רבות.
עוד לא הספיקו להתרגל לאור השמש שהציפה אותם, וכבר נשמעו צרחות וקריאות מכל עבר.
על הרציף עמדו חיילים גרמנים עם נשק דרוך בידיהם והורו לנוסעים שנותרו בחיים, לצעוד אל נקודת איסוף בקצה הרציף. הרובה שימש להכוונה והוראת הכיוון עם הקנה, קת הרובה – לזירוז והכאה. חולים ונפגעים מייסורי המסע שנשרכו מאחור, נורו ללא היסוס, וגופותיהם נערמו עם גוויות המתים.
חוה יעקובוביץ' אחזה בידיה את שלושת ילדיה והובילה אותם בתוך הזרם האנושי. מנקודת האיסוף צעדו ברגל יחד עם אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, לעבר שער הברזל של מחנה מיידנק.

מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק הוקם במחוז לובלין, כ-200 קילומטרים מדרום מזרח לוורשה.  הרכבת שהובילה את משפחת יעקובוביץ' ואת אחרוני היהודים השורדים מגטו ורשה, הגיעה לשם מסיבות בירוקרטיות. קודמיהם, כל יהודי הגטו, הובלו ברכבות השילוחים הישר למחנה ההשמדה טרבלינקה, ונרצחו שם. בשילוח האחרון, מספר היהודים היה גבוה מיכולת הקליטה היומית של טרבלינקה (עד 10,000 איש), ומישהו החליט שכל יתר המשולחים ימשיכו עם הרכבת למיידנק. שם יחליטו מה לעשות איתם.
זו היתה תחנה ראשונה במסעו הארוך של מוֹניֶק. פינת המתנה. המבוא למדורי גיהנום.

מיידנק - המגורשים בשדה

יחד עם בני משפחתו וכל הנוסעים האחרים הובלו כולם אל מגרש ריק ומגודר בפאתי המחנה, ונצטוו להמתין עד לקבלת הוראות להמשך.
"רוזנפלד" (שדה ורדים) – כך קראו הגרמנים לאותו מגרש אף על פי שהיה מלא באבני חצץ. ורדים או שושנים לא צמחו שם אבל הדוקרנים המתכתיים לאורך הגדרות נראו פעם, בעיניו של אחד מפקדי המחנה, כמו פרחים. הוא אמר רוזנפלד, ומאז נשאר הכינוי.
סוג של הומור נאצי.
הגרמנים נהגו לעשות שימוש בהומור הפנימי שלהם כדי להערים על היהודים שתלו תקוות בכל סממן שיכול לבשר להם כי הם אכן מועברים למקום בו יתיישבו מחדש.

מגורשי גטו ורשה התרכזו בשדה הפתוח עד רדת הערב. רובם הגדול – ללא מזוודות או תיקים, ללא כל זיכרון או פריט. הכל נשאר בבתים שנחרבו ועלו בלהבות. מי שהצליח לסחוב איתו שקית או מזוודה נדרש למסור אותן לפני בואו או בהמשך. על גופם נותרו הבגדים העליונים והבגדים התחתונים שלבשו ביום הגירוש. עם הבגדים האלה עברו את הנסיעה ברכבת, בלי שעברו מקלחת לשטוף את גופם.
מעבר לגדר יכלו לראות את צריפי מחנה מיידנק הבנויים בטורים ישרים זה ליד זה, את מגדלי השמירה והגדרות המקיפים את המתחם, את המבנים עם ארובות שפולטות עשן גם ביום אביבי חמים תחת שמש זורחת. מה שורפים שם ? לא העלו על דעתם. שמועות שעברו מפה לאוזן בישרו כי אין חיים חדשים באופק, והסיכוי שהם הולכים למות נראה גבוה יותר. גם באותן שעות של חוסר ודאות איש לא רצה לחשוב כי אפשר להמית כל כך הרבה אנשים בבת אחת.
מוֹניֶק הניח את ראשו על האדמה הקשה, ונרדם לצד אימו ושני אחיו.

לילה אחד עבר על המוני המגורשים בשינה בשטח הפתוח, ללא שמיכות.
בבוקר נשמעו קריאות הרמקולים של גרמנים לובשי מדים שהכריזו כי מי שמעוניין לעבוד, עליו לגשת לנקודת מיון ולהירשם. רבים ניגשו. נִתלו בתקווה כי רק כך יזכו להעדפה כלשהי בהמשך הדרך, ויישארו בחיים. הם ניגשו אל הנקודה, כדי לעבור מיון מזורז שנראה כמו סחר סוסים פומבי בשוק – קציני המיון שאלו את המועמד הניצב מולם מה גילו, והעיפו עליו מבטים בוחנים. זה הספיק להם כדי לקבוע אם הוא כשיר לעבוד ויצטרף לקבוצת העובדים או יחזור להמונים שמהם הגיע.
גם סבא מרדכי זיידנוורם, אבא של חוה, החליט ללכת לעבוד. הוא היה בשנות השישים לחייו, נראה כשיר לעבודה וקיבל הרשאה בעל פה להצטרף אל קבוצת הממוינים לעבודה שמנתה כמה מאות. הבת שלו חוה נשארה עם שלושת ילדיה בין אלפי הנאספים שהתגודדו על המגרש והמתינו להתפתחויות.
לפתע אמרה חוה למוֹניֶק בנה הבכור: "לך איתם לעבודה".
הוא היסס לרגע. לא ידע אם יקבלו אותו ולאן יִילקח. אבל אימו לא הניחה לו להתלבט, דחקה בו בנגיעה החלטית בכתפו ואמרה לו ביידיש: "געֶי" (לֵך).
המילה הזו, "לֵך", שנאמרה בשפת היידיש, היתה המילה האחרונה ששמע מאמא שלו.

מוֹניֶק הלך.
בעומדו מול האחראים על המיון ניפח את חזהו הרים את כתפיו וזקף את ראשו. הם ראו מולם נער בן 13 בריא בגופו, שאומר להם בנחרצות כי הוא מוכן לעבוד. לאחר התלבטות קצרה הורו לו להצטרף לקבוצת העבודה, שם נעמד ליד סבו, בין גברים צעירים ומבוגרים שהימרו על ההליכה לעבודה. המיון הושלם והם צעדו משם אל נקודת כינוס נפרדת, רחוקה מההמונים שגדשו את "מגרש רוזנפלד".
חוה יעקובוביץ' נותרה במגרש עם שני ילדיה הקטנים, דוד ואברהם, האחים של מוֹניֶק.
לילדים הקטנים במשפחת יעקובוביץ' לא היה סיכוי להשתייך לכוח העבודה, ואימם שלא יכלה לנטוש אותם, קשרה את גורלה בגורלם. שלושתם נשארו ב"שדה הוורדים" של מחנה מיידנק, ומה שקרה איתם, לא נודע מעולם. ישנן השערות מבוססות ועדויות נסיבתיות על גורל אלפי היהודים שנותרו שם – חולים וזקנים, נשים וילדים וכל מי שלא היה כשיר לעבודה או לא רצה לצאת אליה. הם התפוגגו מהעולם הזה באחת משיטות הרצח שהיו מקובלות במסגרת התכנית להשמדת יהודי אירופה. אולי במיידנק, אולי בטרבלינקה, אולי בבלזץ' או בכל אחת מתחנות ההריגה של הנאצים ביבשת אירופה.
חוה לבית זיידנוורם, וילדיה: דוד ואברהם יעקובוביץ', נשלחו אל מקום שממנו לא חוזרים.
שמם נותר חקוק ברשימות על נייר או בקבצי מחשב בין כל דפי העדוּת לזכרם של ששת מיליוני הנספים בשואה. דמותם נותרה חקוקה בתודעתו של משה יעקובוביץ', הלא הוא מוֹניֶק הנער – האחרון מבני המשפחה שראה אותם בחיים.
בהמולה שהתחוללה ב"שדה הוורדים", לא הספיק להיפרד מהם. אימו דחפה אותו אל מה שנראה לה בחושים אימהיים כסיכוי היחידי לשרוד חי, והוא המשיך אל המדור הבא בגיהנום.

*****************************************************************************

*
פרק מתוך הספר: 
"בניין על מגרש ריק" - סיפור חייו של משה יעקובוביץ'
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד (2018). 

עוד פרקים נבחרים מהספר, בקישורים הבאים:
* ורשה – הסוף
* בדרך לגיהנום עומדים ומתים
* מיילץ – מחנה ריכוז, וקעקוע שנשכח

קישורים נוספים:
סיפורו של משה יעקובוביץ' מדליק המשואה באתר יוטיוב
סיפורו של משה יעקובוביץ' באתר יד ושם.

לפרטים נוספים: שלומי רוזנפלד, 054-9074117
https://www.facebook.com/shlomirosenfeld1

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

בניין על מגרש ריק - כריכה קדמית

קטגוריה: בניין על מגרש ריק מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>