עקרא, ברזאן, כורדיסטן

בין ברזאן לעקרא

סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן
ושושלת אחת שצמחה ביניהן.
מבוסס על פרקים מהספר
"מבבל לירושלים – סיפורה של משפחת ברזאני" (*)
מאת: שלומי רוזנפלד

 בָּרָזָאן

בלב ליבה של ארץ הכורדים, בין ארביל לעמדייה וזאחו, שוכן כפר קטן, בָָּרָזאָן. מסביב לכפר, מרחב ציורי וכולו יציקה של הטבע בשילוב מעשה ידי אדם:
הטבע העניק למרחב את העמק הפורה, את ההרים המקיפים אותו, ואת נהר זאֶבּ (ZEB)
שעובר שם באחד מעיקוליו בדרך אל התמזגותו עם החידקל. מימי הזֶאבּ שוצפים ומותירים
בזרימתם קצף לבן של גלים אינסופיים.
האדם הכורדי בנה שם את ביתו ואוהלו, חרש את אדמת העמק וטיפח בה שדות ירוקים, נטע עצי פרי, וסלל ברגלי הצאן והבקר – דרכים העוברות בין הבתים והשדות.

שלווה תמידית נחה על המרחב ומחביאה סודות מו העבר הרחוק, מהימים שהיה הכפר מעוזם של בני שבט הבָּרָזאָנִים.
בני השבט הכורדי נודעו באופיים הייחודי שעוצב על במת ההרים בשטח המבודד – פשוטים ותקיפים, נועזים ומסתפקים במועט, בעלי נורמות מוסר גבוהות עם נאמנות מוחלטת לראש המשפחה. הברזאנים עסקו מעט בגידולים חקלאיים ועיקר פרנסתם באה להם מהצאן. עדרי הצאן אותם רעו בהרים סיפקו להם את צרכי היסוד למחייתם: חלב וגבינה, בשר, צמר ופריטי לבוש.
מנהיגי חמולות ברזאני ובני השבט, הובילו אחריהם קבוצות לוחמים נאמנים ואמיצי לב. מהחמולות שלהם קמו לאורך השנים דמויות שהיו ועודם מנהיגי העם הכורדי, ביניהם: מולא מוסטפה ברזאני, המנהיג המיתולוגי וסמל המאבק לעצמאותם בעידן המודרני, ובנו מסעוד שממשיך כיום להנהיג בדרכו של אביו.

משמאל: המולא מוסטפה ברזאני האגדי (שנות ה-30). מימין בנו מסעוד ברזאני בפגישה עם אכרם ברזאני (1994)

בתקופת ימי הביניים הגיעו לברזאן קומץ מתיישבים יהודים.
תחת חסות בני השבט הכורדי התיישבו במקום ועבדו בחקלאות. בתי המגורים שלהם נבנו בשכונות נפרדות והיו עשויים מאותם חומרים של שכניהם – טיט ומוץ ומוטות כרותים ישרים של עצי צפצפת שהובאו מהנהר. עם השנים מספרם הלך וגדל, הם שיפרו את מגוריהם, ארגנו לעצמם קהילה והוסיפו לשֵם משפחתם את שֵם המקום שהיה למותג וגאווה בכל האזור.
הברזאנים היהודים שילבו חול עם קודש – עסקו בחקלאות וטיפחו את המורשת היהודית.
בלב הכפר עמד בית כנסת מפואר – בנוי מאבני בזלת ובולט בין בתי העיירה. בית הכנסת שימש גם כישיבה לצעירים וממנה יצאו רבנים, שוחטים ומנהיגי קהילות.
מאז שקבעו את נחלתם בברזאן, הצמיחו הברזאנים אילן יוחסין שמגיע עד רבי נתנאל הלוי (המכונה: "באבו סבא", האב הזקן) – דמות רבנית ידועה ששמה נפוץ בקרב קהילות יהודי כורדיסטן העירקית במשך מאות שנים; בנו, הרב שמואל ( אָדוֹנִי ) ברזאני, שהקים ישיבות בקהילות והכשיר רבנים ומנהיגים; נכדתו הרבנית הצדקת אסנת ברזאני, אשר כונתה "התנאית" והיתה פייטנית, למדנית ופוסקת הלכות, וכיהנה כאשה בראש ישיבה.
מאותם מקורות נפוצה "שחיטת ברזאני" – קובץ הלכות שחיטה שנחשב מקור הלכתי מוסמך לשוחטים בקהילות היהודים בכורדיסטן. המחבר, שמעון בן יונה ברזאני, נמנה אף הוא על ענפי המשפחה שמוצאה מברזאן.

בראשית המאה ה-19 כבר מנתה קהילת יהודי ברזאן עשרות רבות של משפחות, רובן מענפים של משפחה אחת. כמה מהן צברו נכסי דלא ניידי – מלבד עבודת האדמה בה עסקו, היו בבעלותן חלקות שאותן השכירו לאריסים, ואלה הפיקו מהן תוצרת חקלאית.
חייהם של הברזאנים, הכורדים והיהודים, על אותה אדמה בלב האזור ההררי, הותירו רישומם  בהליכותיהם היומיות, בדפוסי החשיבה ובהבעות הפנים. הם הלכו ונעשו דומים באופיים הקשוח, הסגפני, המסתפק במועט ושמח בחלקו בלי להתלונן.
למראה הדימיון החיצוני של גברים ונשים קשה היה להבדיל מי שייך למי בין שני העמים.
הגברים – חסונים וצנומים, ממוצעי קומה, פניהם חזקות ובולטים בהן סנטר ומצח נחושים, גבות שחורות ונוקשות, ושֹפם הממלא את השפה העליונה. על ראשם הניחו מצנפת עשויה מכאפיות צבעוניות שכיסתה את שיערם, ועל גופם עטו מכנסי שאראוואל רחבי מידות.
הנשים – גופן נחבא מתחת לשכבות בגדים, צייתניות לכללים פטריארכליים, אימהות מסורות, ומנהיגות התא המשפחתי בין כתלי הבית, אחראיות לבישול ולטיפול בילדים.
אלה ואלה, הכורדים והיהודים, שמרו בקנאות על דתם בתוך מסגרת משפחתית שהכילה הורים, ילדים, נכדים ונינים – כולם התגוררו יחד על אותה חלקת אדמה. הם העדיפו נישואים בתוך המשפחה אך כשההיצע המקומי של בן או בת זוג היה דל, יצאו לכפרים סמוכים למצוא חתן או כלה.

באמצע המאה ה-19 עמד בראש המשפחות הברזאניות היהודיות – הרב החכם צמח (ברזאני – שמשמעו: יליד ברזאן).
הרב צמח כיהן כמנהיג דתי, עמד בראש הישיבה שהתקיימה בתוך בית הכנסת, ונקרא בפי כל "חכם צמח", כמקובל בקרב היהודים בכורדיסטן. הוא לימד צעירים את תורת ישראל ופרקי הלכה שעברו מדורי דורות, והיה לדמות רבנית ידועה ומוכרת בקהילות ובמרכזים יהודיים. הוא גם ניהל את עסקי המשפחה – חלקות אדמה שהוחכרו לחקלאים, מהם הביא את פרנסתו.
בנו, חכם ששון, נשא לאשה את וורדה, בת העיירה הסמוכה, עקרא, ועבר להתגורר שם ולכהן כרב הקהילה המקומית.
שושלת הרבנות עברה לידי נכדו של ששון, שנקרא אף הוא חכם צמח, על שם סבו.
אביו של צמח, יוסף, בנו של חכם ששון, בחר לעסוק במסחר. בהיותו נער, למד והחכים אך כשהתבגר עזב את הלימודים בבית המדרש והתמסר לעבודה. יוסף העדיף את החול על פני הקודש, את המגע עם החיים עצמם – המקטרת שעישן, שיחה עם קונה ומוכר, פתגמים ששמע והעביר הלאה, ונסיעה אל היעד המסחרי הבא, אל המפגש הבא, העיסקה הבאה.
יוסף נשא לאשה את אסתר שילדה לו שלושה ילדים, ולאחר מכן נשא את רחל, שילדה לו ארבעה ילדים. עם רחל וילדיהם המשותפים עבר להתגורר בבגדד, שם הרחיב את עסקיו, ומשם עלו למדינת ישראל. הוא וכל ילדיו ומשפחותיהם עלו בעליית "עזרא ונחמיה", והתאחדו במעברת הקסטל שהוקמה בהרי ירושלים.

יוסף ששון (ברזני) בשנות ה-60

מעברת הקסטל היתה לשכונה, מעוז ציון, ולימים חלק מהמועצה המקומית "מבשרת ציון".
צאצאיו של יוסף (ששון) ברזני מעורבים בפעילות ציבורית מאז ימי המעברה ועד ימינו אלה:
חכם צמח ברזני שימש כרב ומנהיג התושבים יוצאי קהילת עקרא ביישוב, הקים את המועצה הדתית במבשרת ציון וכיהן במשך עשור שנים כיושב הראש שלה.
בנו של צמח, מלכיאל ברזאני ז"ל, כיהן כראש המועצה המקומית מבשרת ציון וחבר פעיל במועצה.
יצחק ששון נמנה עם חברי הוועד של היישוב בשנות ה-50, ומאוחר יותר עבד במועצה המקומית.
אכרם ברזני כיהן כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הראל, וחבר המועצה מטעם מפלגה עצמאית שהתמודדה בבחירות המקומיות.
גם בני הדור השלישי השתלבו בעשייה המקומית – נעמי ברזני, בתו של אכרם, התמודדה ברשימה עצמאית לבחירות ונבחרה כחברת המועצה המקומית מבשרת ציון. יורם ששון, בנו של עזרא, מכהן כמנהל מחלקת התרבות של המועצה.
מלבד העשייה הציבורית הגלויה והידועה ישנה עשייה נסתרת מהעין, והיא כולה לטובת הקהילה. משרתי הציבור שנבחרו מקרב המשפחה, מילאו את תפקידם באמונה וביושר, למען כלל הציבור ובלי משוא פנים, ולא דבק בהם רבב.

 עקרא

 בין ברזאן לעקרא מפרידים כמה עשרות קילומטרים ומכשולי טבע – נהר זֶבּ, ורכס הרי פירס.
עקרא נחשבה עיירה גדולה יחסית באזור, סוג של מרכז אזורי לכפרים מהסביבה. התגוררו בה אלפי תושבים, כורדים מוסלמים, נוצרים ויהודים – כל עדה בשכונתה וכל השכונות נפרדות זו מזו. בתיהם בנויים בצפיפות על מדרון תלול, ולרגלי המדרון עמק ירוק וגדוש בשדות תבואה ומטעי פרי.
קהילת יהודי עקרא התקיימה על אותו מדרון, בין אותם הרים, מתחילת האלף השני, ואולי אף קודם לכן. מסורת שעברה מדורי דורות מייחסת את שם העיירה לשם עיר "עקרון" המוזכרת בתנ"ך, וכמו שמות של מקומות אחרים בכורדיסטן, הועתק שמה ממקורות יהודיים והותאם ללשונם של המקומיים. כך על פי אותה מסורת.
בתחילת המאה ה-20 התגוררו בה כ-250 משפחות, כאלף נפשות, וביניהן פער מעמדות – בין הפועלים קשי יום, החקלאים והרוכלים, לבין בעלי המקצועות השונים והסוחרים ובעלי אדמות. רבים מבני הקהילה השתייכו לאחת משתי החמולות הגדולות – חמולת גבאי וחמולת עידו. ראש משפחות גבאי, שזכה לכינוי המכובד חוואג'ה כינו, נחשב כמנהיג הקהילה כולה וקשר קשרים עם ראשי השלטון המקומי.

עקרא - שנות ה-30

ב-1946 התחוללה מהומה בקהילת יהודי עקרא.
שורשיה – במחלוקת מתמשכת בין שתי החמולות הגדולות בקהילה: משפחת עידו ומשפחת גבאי. מריבה מקומית בין שני צעירים משתי המשפחות, הביאה את המחלוקת לנקודת משבר. המריבה הסתיימה בירי שגרם לפציעתו של אחד מהם והובילה לתגרות המוניות שפילגו את הקהילה. כשגבר החשש מפגיעה בנפש וברכוש, נפגשו ראשי המשפחות לשיחות פיוס ("סולחה"). בסיומן הוחלט כי כל בני משפחות עידו על ענפיהם יעזבו את העיירה ויעברו לעיר הסמוכה מוסול. חמולת גבאי נשארה עם כל משפחות האחרות בקהילה, עד תחילת שנות ה-50. אז, נטשו כולם את בתיהם ורכושם בעקרא, ועלו למדינת ישראל בעליית "עזרא ונחמיה". רבים מהם התיישבו בטבריה ובבית שאן וביישובים אחרים בצפון הארץ, ואחרים עברו ליישובים בהם התרכזו עולי כורדיסטן בכל רחבי המדינה.

בני חמולת עידו שעברו למוסול, השתקעו בה והשתלבו בחיי הקהילה המקומית הגדולה והתוססת.
מוסול ( אלמוֹצֶל ), המשתרעת על שני עברי נהר החידקל ובה חמישה גשרים המחברים בין שני עבריו – שגשגה באותן שנים.
מלחמת העולם השנייה, שהתנהלה בחלקים אחרים של העולם, הסתיימה ונוצרו משברים כלכליים ומחסור חמור במזון ובציוד. סוחרים בצפון עיראק ידעו לנצל המצב. שלחו את תוצרתם לאזורים שהתאוששו מהקרבות, והרוויחו כסף רב. בין הסוחרים היו יהודים רבים שהתעשרו במהירות והביאו לפריחה כלכלית של העיר.
חייהם הטובים של יהודי מוסול לא נמשכו זמן רב. בארץ ישראל החלה מלחמת העצמאות, הידיעות על מלחמה בין ערבים ליהודים הגיעו גם לעירם, וכמו בכל רחבי עיראק, ליבו את השנאה כלפיהם. קהילת יהודי מוסול, כמו כל הקהילות בעיראק, חדלה להתקיים לאחר הקמת המדינה ועליית כל המשפחות בקהילה למדינת ישראל.

קטעים מהספר (לחצו על הקישורים):

"אני כורדי" – פרק המבוא לספר "מבבל לירושלים"

לילה אחד של עלייה לישראל – במבצע "עזרא ונחמיה"

עקרא, ברזאן, כורדיסטאן - סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן

קטעים ואנקדוטות כורדיות מהספר "מבבל לירושלים"

(*)

הספר: "מבבל לירושלים" – סיפורה של משפחת ברזאני
מאת: שלומי רוזנפלד (תחקיר, כתיבה ועריכה)
יצא לאור ב-31 בדצמבר 2017

"מבבל לירושלים" - למעלה: כריכה קדמית. למטה: כריכה אחורית

 

 

 

 

קטגוריה: כללי, מבבל לירושלים מילות מפתח: , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>