אני רק שאלה

 

"אני רק שאלה" – הוא ביטוי שנולד בהמתנה לתור בקופת חולים, עוד בשנים הראשונות להקמת המדינה.


זה היה פעם…לפני הרבה מאד שנים, לפני שהיתה לנו מדינה ממש מסודרת עם מגוון שירותים רפואיים.
היתה אז קופת חולים אחת גדולה, של הסתדרות העובדים הכללית ("ההסתדרות") – קופת החולים של המדינה, המרכזית והבכירה אליה השתייכו רוב אזרחי המדינה. הם שילמו להסתדרות מס חודשי וקיבלו בול שהיה צריך להדביק בתוך פנקס בצבע אדום ( או בצבע כחול לחברים דתיים ). הבולים הודבקו במשבצות, מדי חודש בחודשו, ואישרו כי החבר האזרח שילם להסתדרות את המיסים והוא זכאי לשירות רפואי בסניף קופת החולים הקרוב למקום מגוריו.
מדי בוקר בימים א' עד ו' היו באים גברים ונשים, ילדים ובני נוער – אל הסניף המקומי של קופת החולים כדי לקבל שירות רפואי.

תור בקופת חולים
בכניסה עמד פקיד מאחורי דלפק, וחילק "מספרים" – פתקים מרובעים מנייר, ועל כל פתק נרשם מספר, אחד מהמספרים שקבעו את התור. עם המספר ביד המשיכו לחדר המתנה גדול והתיישבו על ספסלים מעץ ממתינים שיגיע תורם להיכנס אל רופא המשפחה.
ההמתנה נמשכה שעות, בין קירות שנצבעו בצבעי שמן בֶּז' ומהקיר מולם הביטה בהם אחות מצולמת בכרזה שאצבעה על שפתיה ובלי מילים ביקשה מהנוכחים לשמור על שקט. בכל פעם שהגיע מצטרף חדש נשאלה בחדר השאלה הבלתי נמנעת: "איזה מספר עכשיו בפנים ?". ומיד אחריה נערכו הבירורים המתחייבים – מי מחזיק את המספר שלפני, ומי את המספר שאחרי.
האחות בכרזה של קופת חולים

ככל שגדלה האוכלוסייה עלה מספר החולים והתורים התארכו.
כדי לייעל את השירות החליטו בקופת החולים לפתוח חלון זמן של רבע שעה בכל בוקר, עוד לפני שנכנס החולה הראשון. חלון הזמן הקצר הוקדש ל"שאלות" – למי שבא כדי לקבל הבהרות לביקורים קודמים, לקבלת מרשמים מהירים, להפניות ובירורים קצרים. שואלי השאלות לא נדרשו להמתין בתור ונכנסו בלי מספר.
כשהתרבו השואלים ולא הספיקה רבע שעה, הרחיבו את מסגרת "השאלות", ואפשרו לכל חבר שיש לו רק בירור קצר, להיכנס בלי תור – בין כל המספרים, בכל שעה משעות הפעילות של הרופאים.
הנכנסים בלי תור דילגו על הפקיד שמחלק מספרים, נכנסו לחדר ההמתנה, חלפו על פני הממתינים ונעמדו ממש ליד הדלת של חדר הרופא, מחכים שיסתיים הביקור התורן והמטופל ייצא החוצה. באזני הנוכחים בחדר ההמתנה הכריזו, בקול נבוך מעט, שהם אינם שייכים לתור, ובעצם באו רק כדי לשאול שאלה את הרופא.
לממתינים היתה זו בשורה לא נעימה – באותו רגע ידע כל אחד מהם כי זמן ההמתנה שלו התארך בעוד כמה דקות.

חדר המתנה

תופעת הנכנסים בלי תור, רק כדי לשאול שאלה, תפסה תאוצה.
בתחילה היה ההסבר שלהם מתנצל, כיאה לנימוסי התור במדינה מערבית. אחר כך כבר איבדו את המבוכה, שכחו את ההתנצלות, והכריזו על מעמדם החריג כמי שעומדים על זכותם לקבל את מה שמגיע להם בלי תור.
לא כל החורגים מהתור דיברו עברית רהוטה, ובמקום לתת הסברים מגומגמים הם הסתפקו בניסוח מקוצר שהיה מובן לכולם: "אני רק שאלה", ולעתים קרובות המשפט הקצר נשמע במבטא כבד מתוצרת רומניה, פולין או מרוקו, מפיהם של עולים חדשים.
התופעה היתה לחלק בלתי נפרד מההמתנה לתור בקופת חולים, והוזכרה במאמרים סאטיריים, במערכונים וסרטים שתיארו את ההווי הישראלי – הווי שהתגבש בסיוע מאות אלפי עולים חדשים מכל קצווי תבל שבאו למדינה, ותרמו ביטויים לסלנג העברי.

התור הישראלי כבר השתכלל. הפקיד שמחלק תורים עבר מהעולם ובמקומו יש צגי מחשב ואפליקציות בסמארטפון, חדרי ההמתנה מטופחים עם עציצים ומנורות לד זוהרות…אבל הביטוי ממשיך להתקיים, לעתים קרובות, גם במסגרת התורים החדשים.
ולא רק.
"אני רק שאלה" התברג היטב בשיח הישראלי והיה למטבע לשון שעושים בה שימוש יצירתי בהקשרים שונים – מכותרת לפינה המוקדשת לשאלות ועד תגובה מיתממת לכתבה באתר חדשות או פוסט בפייסבוק.

עוד על מושגים מהעבר ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים – בשרשרת הקישורים הבאה.

קליק…ויש לך מושג.

ראשי: החיים באים לידי ביטוי – מסע בעקבות ביטויים לשוניים שלא מחליפים דיסקט. 

• ירד האסימון – סוף סוף נחשף: לאן בדיוק ירד. 

"המונה דופק" והכסף זורם.  

• תקליט שבור – את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק סיק סיק סיק סיק סיק סיק 

• הבוהמה וצמרת הסנובה – שהולידו את הסלבריטאים ואת מגדלי היוקרה 

• רודף שמלות ואשה עם המכנסיים בבית 

• אלה ששותים תה מהחלונות הגבוהים 

• אכלו מאותו מסטינג ושבו אל נקודת ההתחלה 

• אני רק שאלה 

קטגוריה: לשון היסטורית מילות מפתח: . שמור במועדפים קישור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>