המסע להקפת ים המלח – 1934

זהו סיפורו של מסע רגלי
שהותיר חותם ביישוב העברי

פרק מתוך הספר:
מעוז חייו – סיפור חייהם של חיה ודודו אפל

מעוז חייו
הספר "מעוז חייו"

 

שנה שלֵמָה הם היו ביחד.
כולם בני עשרים, פחות או יותר, שבאו להכשרת נענה ( כיום: קיבוץ נען ) – מירושלים ומתל אביב, בוגרי גימנסיות ובוגרי תיכון מקצועי, צופים בנשמתם או חוגיסטים (חברי "החוגים") שדבקו בצדקת דרכם.
באו כיחידים לשנת הכשרה בקיבוץ בתחילת דרכו, וסיימו כיחידה קבוצתית, חֶברָיָא שנצרפה בלהט העשייה – בקטיף בפרדסים, על עגלה עמוסת חציר ופועלים, עם כלי עבודה שמותירים יבלות על ידיהם, בין הסירים ששטפו במטבח, בין דרכי עפר מבוססים בבוץ, מסביב לשולחן בחדר האוכל או בהתכנסות קבוצתית באחד הצריפים.
לאור מדורת השבט הקטן בנענה איגדו לחבילה אחת את אושרם וכאבם, את צחוקם ואת צערם, את אהבותיהם ואכזבותיהם.
את החבילה שארזו יחד, החליטו לפרק ביחד.
רגע לפני שייפרדו, הגו החברים תכנית לטיול קבוצתי משותף. ולא סתם טיול אלא מסע רגלי אל יעד שלא נכבש עד אז – ים המלח וסביבותיו. מסע שיביא לידי ביטוי את אורח חייהם, את האידיאלים שנצרבו בהם, את האחווה והרעות, את משאת הנפש שרקמו יחד: לחתום את הפרק האחרון בדרכם המשותפת, בכיבוש עוד יעד, עוד פסגה, עוד חבל ארץ שלא הספיקו בעשרים שנות חייהם.

יעברו שנים עד שיתברר כי משאת נפשם תכתוב שורה בהיסטוריה של ארץ ישראל וטיוליה, אבל כשהם סיימו את ההכשרה באותו קיץ, התכוונו רק לסכם את הרעות שנטוותה ביניהם בחוויה מגבשת, האחרונה שלהם יחד. אחריה, ממילא ייפרדו לקבוצות-משנה וילכו להדרכה, לקיבוץ, לאן שיגידו להם.
התכנית היתה שאפתנית: להקיף ברגל את כל הימה, מצפון לדרום וממזרח למערב.
המסע, עוד אחד מהמסעות והטיולים שהובילו או הובלו בהם, התכוון למתוח גבולות, ברוח התקופה.

בארץ ישראל המנדטורית, שגבולותיה לא סומנו בשטח בצורה הנראית לעין, כל טיול של קבוצה עברית היה מפגש בין הלב לבין המרחב. כל מסע – דיאלוג של ערכים בין הרגליים הנעריות לבין הארץ המובטחת.
הטיול והמסע נוספו לתכונות הנרכשות של הצָבָּר העברי, מלח הארץ, להבדילו מהיהודי הגלותי. יהודי הגלות באירופה נדדו בין ארצות ועמים לא להם. היהודי הבורגני, שעלה לארץ מן הגלות אבל העדיף לשקוע בחומרניות – נסע לטייל ב"טיולים עממיים" מאורגנים שהביאו אותו ואת בני משפחתו אל האתרים המתוּיָרים. בין תיירים מחו"ל נדחקו בני המעמד הבינוני והתפעלו מהנוף סביבם, או שטו בכלי שיט בעודם נופשים בים כנרת ובים המלח.
הצבר האולטימטיבי קם והתהלך בארץ שנועדה להיות ביתו ומבצרו, ועליו להכיר בה כל פינה.
מגן הילדים ועד הגימנסיה ותנועות הנוער – הטיול והמסע היו חלק מובנה בתוך המערכת החינוכית. המרחב המנדטורי שהשתרע מהים עד הרי מואב ומהרי הלבנון עד מדבר סיני, הציע מגוון רחב של מסלולים. רק לבחור ולצאת. לסמן את היעד, ולכבוש אותו בעיניים וברגליים. בלי חשש. רק להיזהר מהטבע המזמין תקלות בלתי צפויות.
כשגבר המתח בין יהודים והערבים, נוספו החששות מפני היתקלות עם מה שהוגדר כ"גורמים עוינים" – בדווים הפזורים בשטחים הפתוחים או כנופיות ערבים שמחפשות הזדמנות לפרוע ביהודים. היוצאים נדרשו לפקוח עיניים, לא לצאת לבד ולהצטייד בנשק.

תקלות מביכות ואסונות – לא חסרו.
שנה אחת קודם לכן השתתף דודו כמרכז שכבה באירוע התנועתי החשוב ביותר של השנה שהסתיים באופן בלתי צפוי. האירוע התרחש בעת קיומו של מחנה ארצי לחניכי המחנות העולים. המחנה התקיים בתל חי, נמשך שלושה שבועות ושיאה של הפעילות – טיולים לאגם החולה, לנהר הליטני ולבופור.
בסיום המחנה נשלחו החניכים הצעירים הביתה, וחברי השכבה הבוגרת החליטו בספונטניות להעפיל אל פסגת החרמון. במקום לשוב הביתה, יצאו אל הרכס המושלג שלא נכלל בתכנית המקורית. שם, בעומדם על הפסגה, נשקפה אליהם העיר דמשק במלוא הדרה וקרצה להם להמשיך ולהתפתות לכל מאודם. הנערים דחקו במדריכים להמשיך הלאה, והמדריכים נכנעו ברצון. בדמשק, שלא היתה מֵעֵבֶר לגבול במדינה עוינת, פגשו את יהודי הקהילה המקומית שמחים ונדהמים לראות צעירים יהודים מארץ ישראל. נוכחותם גרמה לתסיסה בקרב הערבים יושבי המקום ולמבוכה רבה לכוחות הביטחון המקומיים. בתקיפות מנומסת התבקשה הקבוצה להסתלק. חבריה שבו הביתה עייפים ומרוצים, ומדריכיה קיבלו נזיפות רפות שלא מחו את עקבות החוויה.
מסע אחר הסתיים באסון של ממש. חניכי הסניף הירושלמי של התנועה יצאו לטייל באזור ים המלח. בירידה למעיין פשחה מעדה שרה רבינוביץ', חניכת התנועה בת 14, ונפלה אל מותה. האסון היכה בהלם את החניכים הירושלמים. הדיו נשמעו בכל היישוב והביאו את ראשי תנועות הנוער והמחנכים לחדד את הוראות הזהירות בעת הטיולים.
אף אחד לא חשב לעצור את המטיילים.

דודו אפל והחברים מהכשרת נענה (נען)
דודו אפל והחברים מהכשרת נענה (נען)

תכנית הטיול של חברי ההכשרה בנענה נרקמה בינם לבין עצמם.
הם היו ארבעה עשר בחורים, עָלָמים ועמֵלים, שמקבלים תמורת עמל יומם המפרך רק מטבעות של אושר וסיפוק, אותן אגרו בקופה משותפת. וכשסיימו יום עבודה, עייפים אך מרוצים, ישבו יחד עם הבנות שבקבוצה, והעבירו חוויות, גלגלו צחוקים, קוננו על הנוער העירוני הריקני עם תכליתו הקרייריסטית, וחלמו על המסע הגדול שאותו יתכננו ויבצעו בעצמם, בלי מדריכים או מורי דרך.
ההשראה לתכנית באה כנראה מפרסומים על טיולים שנערכו בסביבת ים המלח – סביבה דלילה מיישובים ומתיישבים בגלל תנאי האקלים הקשים בה. ים המלח על אוצרותיו הטבעיים וסגולות המרפא שלו משך מטיילי נופש ובריאות, שנהנו מרחצה ומשייט מאורגן. חובבי טבע באו לחזות בנוף הייחודי בליווי מורי דרך שהכירו היטב את השטח.
ומה שיכולים לעשות מטיילים ותיירים מפונקים, יכלו גם הם, לבדם, ברגליהם.
מסע להקפת ים המלח כולו, רגלית, ללא מורי דרך ומדריכים מנוסים, נראה תחילה הזוי. התעוזה הכרוכה בו העלתה ספקות. וככל שגברו התהיות ונערמו הקשיים – גבר בהם הרצון לצאת לשם.
ניצוץ של קסם כישף את מאווייהם – ים המלח וסביבותיו. ימה כלואה בין רכסים מכל עבריה. המדבר. האדמה הצחיחה. הצוקים הזקורים בשרשרת, הגאיות שמחביאות שיחים קוצניים המחפים על מקור מים בודד, ונקיקי הסלע החפים מכל מגע יד אדם.
"אהבנו את הנוף הפראי וחזינו את עצמנו משתלטים עליו" – כתב דודו.
"טיול זה הסעיר את הלב במסתוריו, עינה וגירה. היתה משיכה אל השממה, שממת הבראשית הגדולה. הבראשית שעוד לא ידע חברה מזויפת. האפשרות שבגילוי האדם עירום ממשא התרבות".

הבנות לא באו בחשבון הסופי, ונותרו חמישה עשר בנים – מדגם מייצג של הצברים העבריים שגדלו והתבגרו בין שנות העשרים לשנות השלושים, בין מלחמת העולם הראשונה למאורעות תרפ"ט, בין עלייה שלישית לעלייה חמישית, בין ז'בוטינסקי ובית"ר לבין דוד בן גוריון והפועל הצעיר, בין הקיבוץ המאוחד לשומר הצעיר, בין הצופים לחוגים.
חמישה עשר בחורים – לכל אחד שם. לכל אחד כינוי. לכל אחד בית ומשפחה שעזב כדי להיות חלק מהקבוצה, מהכלל, מההגשמה, מהמולדת החדשה.
• יונה רבניצקי הג'ינג'י – בנו של אליהו רבניצקי, מנהל בית הדפוס של הוצאת דביר, ונכדו של יהושע רבניצקי, מו"ל ועיתונאי, חברו ושותפו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
• רפי טהון - בן להורים ידוענים: יעקב טהון, משפטן ומנהיג הציוני, ושרה טהון, מהפעילות הבולטות למען נשות היישוב העברי.
• עדין שולמי - מחדרה, שנולד לאב ציוני שעלה מרוסיה ולאֵם שעלתה ממרוקו.
• עזרא כדורי - שנקרא בפי כולם "כורדי", על שום מוצאו מעיראק, הארץ ממנה עלה כנער ובה פעל בשירות המחתרת הציונית.
• אורי יופה (יפה) - יליד יבנאל, שגדל בתל אביב ובה למד, בגימנסיה הרצליה.
• בני גפשטיין - שעלה ארצה עם הוריו מלנינגרד בגיל 8, חוגיסט נאמן ופעיל בסניף התל אביבי של המחנות העולים.
• בנימין גלעד (בינג'י) - גם הוא גימנזיסט וחוגיסט תל אביבי פעיל, בנו של הסופר והמחנך מנחם פוזננסקי.
• יהודל'ה זמייבסקי (טל) - בנו של סוחר ובעל מלאכה שעלה מפולין והתיישב בחדרה.
• אבשלום יעקובי (אבשולכץ) - בנו של יצחק יעקובי, מורה בגימנסיה העברית בירושלים.
• מרדכי הלוי - פעיל בצופים ובמחנות העולים, בן למשפחה אמידה שעלה עימה מרוסיה בגיל 9. למד בתיכון מקצועי והגיע להכשרה בנענה אחרי שנת לימודים באוניברסיטה העברית.
• עמנואל ביחובסקי - בנם של זוג רופאים, שעלה עם משפחתו בגיל 9 מרוסיה, חוגיסט מגימנסיה הרצליה, שנמנה על קבוצת הנערים הראשונה שארגן "ההגנה" בתל אביב.
• ברוך זרובבל - המכונה "נוקבי".
• ראובן הר-צבי - "פושט", בפי החבר'ה.
• יצחק אברהמי - שנודע בקרב חבריו כ"יצחק ארוחת בוקר".
• דודו אפל - שהיה אז בגיל 20 וכמה חודשים, ונמנה על המבוגרים בחבורה.
בוגר ליגיון הצופים הירושלמי ומנהיג בתנועת הנוער "המחנות העולים".

ארבעה ממשתתפי המסע 

כל הבחורים היו בוגרי תנועות נוער שצברו קילומטראז' רב של הליכה ביחידוּת והליכה קבוצתית.
כולם חוו ימי שדאות רבים ורכשו את מיומנות השהייה בשטח פתוח, בתנאי חום ובתנאי קור.
כולם אחוזי תשוקה נערית לכבוש עוד יעד, אישי, קיבוצי, לאומי. כמהים לפרגן לעצמם מתנת פרידה אישית וקבוצתית. לחגוג את פירוק החבריא שהתגבשה בשנת ההכשרה – עם תרמיל על הגב ואחווה בלבבות.

מישהו הזכיר רעיון ישן שעלה עוד בהיותם תלמידי גימנסיה, ומאותו רגע נרקמה התכנית לכל פרטיה.
לקראת סיום ההכשרה השיגו מפת "250 אלף" ישנה, סימנו בה שבילים ותחנות בדרך, פירטו יעדים לפי ימים ושעות, הכינו רשימת הצטיידות, תיאמו מקום מנוחה והצטיידות עם חברי קיבוצים שעבדו במפעל האשלג הארצישראלי בדרום ים המלח, וחיכו ליום הגדול. בהגיע היום, הביאו, כל אחד לפי יכולתו, פריטים מרשימת הציוד, וריכזו הכל בתרמילים – כלי אוכל, אולר, שקי שינה, כובעים, מוטות, בגדים להחלפה, ומימיות שיספיקו להרוות את צימאונם באזור הצחיח.
העניין הביטחוני הטריד אותם והם רצו לסגור גם את הפינה הזאת. כחברי "הגנה" שעברו אימוני ירי, הצטיידו באקדחים למקרה שייתקלו בערבים או בדווים, ויום לפני היציאה הודיעו לשאול אביגור, ממפקדי ההגנה, על יציאתם, וביקשו את אישורו.
אביגור סרב לאשר, והם החליטו לעקוף אותו ולסגור את העניין עם אחד משלהם – ישראל גלילי, אף הוא בכיר בהגנה, חבר קיבוץ נענה ובן גילם שהתגורר בקרבתם. גלילי אמר להם: "לא הייתם צריכים לבקש רשות, אבל אחרי שביקשתם עליכם לציית להוראות".
התשובות שקיבלו הציבו מכשול אחרון שהעמיד בספק את היציאה.
כל החבורה נסעה לירושלים והתכנסה בצריף התנועה לקיים דיון אחרון בעניין. התקיימה הצבעה אם לצאת או לא, ותוצאותיה הכריעו בעד. למרות ההכרעה שהתקבלה ברוב קולות, הודיע אורי יפה שמטעמי מצפון ומשמעת למפקדים הוא לא ייצא למסע, אבל יפגוש אותם באמצע הדרך.
נותרו ארבעה עשר.

את הלילה האחרון לפני המסע העבירו בירושלים.
למחרת, ביום שני, 3 בספטמבר 1934, שבוע לפני ראש השנה, עלו על אוטובוס של חברת הנסיעות הירושלמית "קליה-ים המלח", שהסיעה מטיילים בקו הזה באופן קבוע.
בשבתם באוטובוס, שנהגה טס במהירות בפיתולי הדרך היורדת מהרי ירושלים אל המקום הנמוך ביותר בעולם, שקע דודו בהרהורים אותם העלה על הכתב:
ישבנו כולנו בהרגשת חג, לבושים חולצות כחולות, מצוידים ברצועות כחולות של צלמניות ומשקפות – מוכנים לטיול. ילקוטי הגב ממולאים כהלכה היו מגובבים בתוך האוטו, מוטות, מימיות ואף קומקום גדול התבלט לו צרור על גבי אחד הילקוטים.
ואף כי לא דיברנו על הדבר שאנו עומדים לעשות, היה ניכר בנו, בפנינו, שאנו עומדים לפני דבר גדול.

תיירים ומטיילים שנסעו באוטובוס הזה תכננו להתפנק באכסניות הפזורות בשטח, לשוט במימי הימה ב"סירת פרופלור", לרבוץ על כסאות נוח מול קרני השמש הלוהטת, ולרקוד בלילה במועדונים. אף אחד מהם לא העלה על דעתו להתחבר אל מרכיביו הטבעיים של הנוף הפראי בהליכה מפרכת.
כשעבר האוטובוס את השלט שבישר על גובה "פני הים" פסקו פיתולי הדרך והכביש נמתח כחץ ישר, חוצה בערבה השוממת והמלבינה. מלפנים נצבע הים במשטחו הכחול והנוצץ. האוטובוס עצר בקליה, על יד נהר הירדן, באזור מפעלי המלח והאשלג בצפון ים המלח, שם ירדה החבורה.

חברי הקבוצה בצאתם למסע
חברי הקבוצה בצאתם למסע

המסע החל באותו היום, בחציית הירדן לעבר הגדה המזרחית של ים המלח.
התל אביבים חצו בקלות את הזרם השוצף. דודו וחבריו הירושלמים שלא בילו בנעוריהם על שפת הים, לא ידעו לשחות. "גרזנים" כינו אותם, שהם כמו הגרזן שצולל במים במהירות. רק באלתור של גזע עץ שהפך לרפסודה קשורה בחבלים הצליחו גם "הגרזנים" לחצות את מימי הנהר.
הלילה הראשון עבר עליהם בשינה חטופה שנגדעה בזמזומי יתושים מציקים, וכבר אחרי חצות המשיכו בדרכם לוואדי זרקא. קבוצת ערבים שפגשו בדרך הציעה להם "ליווי" מפוקפק, אך הם דחו את ההצעה "הנדיבה", תוך כדי הבלטת האקדחים התקועים בחגורותיהם.
יום אחר יום, ולפעמים גם בלילות, צעדו הצעירים לאורך הגדה המזרחית של הימה, עשרות קילומטרים מבוקר עד ערב. טיפסו וירדו, שכשכו במימי מעיינות, חצו קניונים ונחלי אכזב ונחלי איתן לאורך הגדה השוכנת מעבר לירדן. בדרך פגשו ערבים עוינים וערבים מאירי פנים, נתקלו בדובה עם גוריה, צדו נחש אפעה מאיים, עוכבו בתחנת משטרה באחד הכפרים בדרך ושוחררו, הדליקו מדורות ושתו קפה לאורן, והקפידו על משמעת מים.
משמעת המים הנוקשה כמעט עלתה להם בחייהם.
החבורה תכננה להיעזר במקורות מים בדרך, וכדי לא להכביד על ההליכה לא הצטיידו החברים בכמויות גדולות של שתייה. תנאי השטח ומזג האוויר הלוהט היקשו עליהם למצוא את מקורות המים המצומצמים באזור, ופעמים אחדות הגיעו עד כדי תשישות מסוכנת.
טעות אחת בניווט הרחיקה אותם ממעיין אליו תכננו להגיע. הטעות גרמה לפיצול החבורה לשלוש חוליות שהקשר ביניהן נותק. החברים התפזרו בין מצוקים וסלעים, בין שיחים ונקיקים, המים הלכו ואזלו במימיות והעייפות הכריעה אותם.
בלילה ההוא רק תושייתו של דודו ותעוזה של שניים אחרים הצילה אותם.
מצוקת המים בחולייה של דודו החמירה. הם התייסרו בחשיכה, וחשו את המוות קרוב אליהם. ואז, כשהכל צרב והשפתיים דבקו זו לזו וכל גוף הפך כצרור כוויות, שלף דודו את "מימיית הישועה" אותה שמר עד לרגע האחרון, והשקה את הפיות המייחלות לטיפת מים. מימיית הישועה החזיקה אותם בחיים עוד כמה שעות קריטיות.
באותן שעות של אימה לילית הצליחו שניים מהחבורה לרדת אל מימי הימה והחלו לשחות לעבר שפך נחל ארנון ומימיו המתוקים. צמאים ושרוטים בגופם שחו במי המלח הצורבים, מחזיקים ביד אחת פנס. שבע שעות נמשכה דרכם הלוך וחזור, במהלכה הצליחו השניים להגיע לשפך הארנון, להרוות צימאונם ולמלא מימיות הצלה במים טריים לחברה שנותרו מעולפים מאחור.

ביום השביעי למסע, ערב ראש השנה, הגיעו לדרום הימה והחלו לעלות צפונה, לאורך הצד המערבי, עד שהגיעו למפעל המלח בסדום. את פניהם קיבלו קיבוצניקים "משלהם", פועלים מקבוצות עבודה שהועסקו במפעל. בחברתם חגגו את הלילה הראשון של החג ונחו לצבור כוחות להמשך.
לקראת צאתם לחלקו השני של המסע, בצידו המערבי של ים המלח, שב והצטרף אליהם אורי יפה, חברם שפרש טרם צאתם לדרך.
לאורך הצד המערבי המשיכו את מסעם עוד ארבעה ימים, בהם שוב נקלעו למצוקת מים, ופגשו בדרך ערבים שסייעו להם. הם טיפסו אל מרומי מצדה וראש צוקים, הלכו לעין גדי חנו במעיין פשחה, חצו את נחל דרג'ה ונחל קדרון, והשלימו את המסע בנקודה ממנה יצאו, בקליה.
12 ימים נמשך המסע הרגלי להקפת ים המלח, במהלכו עברה החבורה כ-180 קילומטרים.
את יום שישי, היום האחרון למסע, סיכם דודו ברשימותיו:
"נוכחנו פתאום כי צורתנו איומה. לא מגולחים, פנינו מזוהמים מחול ההרים ומי ים, הרבה מאיתנו לבושי קרעים – אותות גבורה בהעפלתנו בין הסלעים והשיחים הדוקרניים.
התקשטנו בילקוטינו שמלבד סדינים ובגדים מזוהמים לא היה בהם מאומה, סגרנו את הרצועות והצטלמנו בחבורה – הפעם היחידה במשך כל הטיול, אף כי היו איתנו שתי צלמוניות, כי הקדשנו את כל הפילמים לצילומי נוף.
היתה הרגשת נעילה. אנו קרבים ובאים. הנה קליה ובנייני הפועלים הגדולים. לבסוף אנו גם רובצים על שער המפעל, מצפים לאוטו שיסיענו לביתנו, לחברינו. נשאנו את עינינו במבט פרידה אחרון והרגשנו שהוצק אל דמנו שמץ מכוח האיתנים אשר לארץ הזאת"

כבר עם שובם התפשטה בחוגי הנוער ביישוב העברי השמועה על המסע שפרץ את גבולות הדִמיון.
קורותיהם של המשתתפים בו היו מושא להערצה בסניפי התנועות. מי ששמע ממקור ראשון ומי שהעביר ממקור שני ושלישי – העצימו את התעוזה והתושייה, את האפשרויות הבלתי מוגבלות.
שנתיים לאחר מכן פרסם דודו בהרחבה את יומן המסע ב"דבר" – העיתון הרשמי של מוסדות היישוב. הפרסום הוסיף עוד נדבך לדמותו של הצבר הישראלי העשוי ללא חת, ותרם להיסטוריה של טיולי הנוער את מורשת המסע ואבני הדרך שלו: הנחישות, ההתגברות על הצמא הנורא וסכנת המוות, משמעת הברזל, ערכי עזרה הדדית ודבקות במשימה. דורות של סיירים גדלו על ערכים אלו ועל תיאורי הדרך והמקומות שתוארו בפירוט נרחב על ידי דודו.

המסע המשיך להיות חלק ממורשת העוברת מדור לדור , עוד שנים רבות, וחוויות משתתפיו סופרו בכתב ובעל פה. רפי טהון פרסם את זיכרונותיו שקובצו לספר, אחרים הוזמנו לספר על המסע פורץ הגבולות באוזני ילדים, בני נוער ומבוגרים, וריתקו את מאזיניהם – בערבי הווי של תנועות נוער לאור מדורות, בחדרי אוכל של קיבוצים ובאולמות תרבות בעיר ובכפר.

זהו פרק מתוך הספר:
"מעוז חייו – סיפור חייהם של חיה ודודו אפל"

 דודו אפל נמנה על מתווי הדרך החינוכית
של תנועת "הקיבוץ המאוחד" – הגדולה והחשובה
בין התנועות המיישבות את ארץ ישראל 

על גב הספר "מעוז חייו" – נכתב:

"מעוז חייו" - גב הספר
"מעוז חייו" – גב הספר
קטגוריה: מעוז חייו מילות מפתח: , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>