עיר הנוער והנעורים של התרבות הישראלית

עיר הנוער והנעורים של התרבות הישראלית

ב-1963 התחולל מהפך באופי הבילוי של הנוער הישראלי.
עיר הנוער הראשונה קמה, ובישרה לעירונים מאזור תל אביב והסביבה כי הגיע הזמן לצאת מהבית, ולבלות בכיף. בילוי נטו, נטול ציונות וערכים, בלי הורים ומורים, בלי מדריכים, רק הם בחברת עצמם.
העיר התנהלה יותר משני עשורים עד שגוועה ושקעה במעמקי הארכיונים ההיסטוריים, בלי לקבל את הכבוד המגיע לה.
מיליוני בני נוער ביקרו בעיר במהלך השנים. ומדהים לראות איך האירוע המחזורי הענק הצליח לחמוק מהיכל הנוסטלגיה הישראלית ונדחק ממנה לכמה שורות ואיזכורים, כמעט בלי תמונות, כמעט בלי דיון על מקומו המעצב בתרבות הישראלית.

לחץ להגדלה

אז מה הסיפור של עיר הנוער ?

עיר הנוער היה אירוע מתמשך של צעירים ובני נוער מאזור המרכז.
הוא התקיים כל שנה, בתל אביב, משנות ה-60 ועד שנות ה-80. לילה אחרי לילה נהרו עשרות אלפים אל מתחם "גני התערוכה", מעבר לירקון. הציפו את הביתנים, התחרויות, המופעים, את מתקני הלונה פארק, את המסעדות והדוכנים הפזורים בכל מקום.
האירוע נמשך שבועיים או שלושה, ולפעמים יותר. הוא משך מאות אלפי מבקרים, בתקופה בה מנתה אוכלוסיית מדינת ישראל רק מחצית ממספר תושביה כיום.
בשנות השיא של עיר הנוער הגיעו אל המתחם, בקיץ אחד, כ-600,000 מבקרים.

זה היה אירוע של פעם בשנה.
בהגיע החופש הגדול, חודשים יולי אוגוסט, הוכרז על פתיחת עיר הנוער.
עיריית תל אביב השיקה את המיזם בטקס רציני וחגיגי – ראש העיר האמיתי של תל אביב "מסר את מפתחות העיר" לנער צעיר, בן 17 או 18, תלמיד באחד מבתי הספר התיכוניים, שנבחר לתפקידו על ידי מועצת התלמידים. "ראש העיר" הצעיר והסמלי יחד עם "חברי המועצה" הצעירים סביבו, ניהלו תחת עינם הפקוחה של המפיקים, ויחד איתם, את ההפנינג ההמוני הגדול ביותר שידעו צעירי ישראל בשנים ההן.

1966 - ראש העיר מרדכי נמיר מעניק מפתח לראש העיר רוני מילקובסקי(מילוא)

1966 - ראש העיר מרדכי נמיר מעניק מפתח ל"ראש העיר" הצעיר רוני מילקובסקי (כיום רוני מילוא )

הטקס הסמלי עניין יותר את העירייה, את המפיקים, אולי גם את העיתונאים שדיווחו כל שנה מחדש על מה שהולך לקרות ואחר כך על מה שקורה.
הצעירים רק חיכו לרגע שייפתחו השערים והם יוכלו לנהור פנימה בהמוניהם למתחם גני התערוכה. הם הגיעו באוטובוסים בקווים מיוחדים שארגנה חברת דן, מכל רחבי גוש דן. כל אוטובוס מלא ודחוס בזיעה והורמונים, במכנסיים קצרים ובג'ינסים, בסנדלים ונעלי עקב, בחצאיות מיני ומקסי, בהבל פה מתובל בניחוחות ג'ל ובשמים של בנים ובנות, תיכוניסטים וחיילים.

הם באו לבד או בקבוצות, בלי ההורים. באו מאזור המרכז – מתל אביב ומרמת גן, מפתח תקווה ונתניה, מאשדוד ומרחובות, וגם מכל רחבי הארץ.
באו כדי ל…
בעצם גם הם לא ידעו בשביל מה בדיוק.
באו כי זה התרחש. באו בגלל הביתנים שסיפקו איזשהו תוכן. באו בגלל הזמרים שהופיעו שם. באו לפגוש חבר'ה, להכיר חדשים, לראות ולהיראות.
באו כי לא ביקשו כסף בכניסה.
נכון שהנקניקיות בדוכנים עלו הרבה לירות, גם הגלידות והארטיקים, ובקבוקי התסס. הבזבוזים לא היו אז חלק מסדר יומם, כי כולם היו בני המעמד הבינוני, ומי שהצטייד בדמי כיס, חסך אותם למתקני הלונה פארק הצמוד שהיו חלק בלתי נפרד מהאטרקציה. רכבל, וגלגל ענק, ו"רכבת-שדים", וכל מתקני השעשועים שנפתחו לקהל הרחב והצעיר מאד.

אז – הם היו צעירים בתיכון, חיילים בצבא.
היום – הם בני ארבעים וחמישים ושישים, הם הורים וסבים וסבתות.
הנכדים והנינים שישמעו את סבא מספר על ימי נעוריו לא יבינו איך קיבצו פעם כל כך הרבה בני נוער תחת כיפת השמים, לילה אחרי לילה, בפסטיבל נעורים מתמשך.

אין היום דברים כאלה.
כינוס המוני של עשרות אלפי בני נוער באירוע נמשך עוד ועוד – יכול היה להתרחש אז, בימים שלפני הטלוויזיה והאינטרנט והסמארטפון. בימים של השכונה והחבר'ה. בימים שהתרבות היתה מצרך שחשוב היה לספק לנוער.
באותן שנים העירייה נתנה תקציבים לאירועי תרבות בלי לעשות חשבון.
היה כבוד לארח את בני הנוער ולספק להם מקום בילוי אטרקטיבי, וכל שנה מחדש שברו את הראש איך למלא את החלל הגדול בתוכן ושעשועים – שוחרי מדע קיבלו פינה על יד שוחרי השחמט. אמנים עשו שם את הופעתם הראשונה. ספורטאים התאמנו לקראת התחרויות שהתקיימו. אפילו הקיבוצים באו להתנחל בעיר התוססת והציעו את מרכולתם החלוצית.

אבל כמו כל הדברים הטובים, גם זה נגמר.
למה ?
יגידו לך שהכל בגלל העירייה, שיותר מעניין אותה לתכנן גביית ארנונה ודוחות חניה מאשר לתכנן אירועי תרבות. יגידו כי צעירים פורקי עול דפקו את העסק, על גני התערוכה השתלטה הערסיאדה ונעלמה המשמעת המינימלית של הנוער. יגידו שהטלוויזיה הרגה את מקומות הבילוי ואחר כך האינטרנט עשה וידוא הריגה.
הכל נכון.
גם העובדה שבסוף כבר התחילו לבקש דמי כניסה.
ב-1982 העירייה החליטה שהיא לא פראיירית של הנוער, ומי שרוצה ליהנות שישלם כסף. מסרו את העסק לחברת הפקות שמכרה כרטיסים – וזהו. תום הנעורים התכסה במע"מ ובחשבונות רווח והפסד, הצעירים הלכו למועדונים, טסו לחו"ל עם ההורים, יצאו לבתי מלון עם המשפחה, ואמרו שאם כבר כסף – אז למה דווקא בעיר הנוער ? ואולי שווה יותר לבלות במקומות בילוי אלטרנטיבים שמלאו את כל הארץ.
עוד קיץ הגיע, 1983, ושוב ניסו, אבל זו היתה האחרונה בסדרת הנעורים המתמשכת.
כמה שנים עברו בלי – אחר כך באו אמרגנים וניסו להחיות את המקום באופן פרטי, ואחר כך שוב ניסו, בקאמבק של 1987 ועוד אחד ב-1995, אבל זה כבר לא היה זה. הניסיון לחדש ימים כקדם, לא התרומם, וכל מי שאירגן "עיר נוער" בתל אביב או בחיפה, ללילה אחד או שני לילות, לא הצליח לשחזר את היקף העיר המקורית.

שלושים שנה עברו, ונותרו רק זיכרונות על אירוע שהותיר את חותמו על דור שלם של צעירים, מיליונים שבאו והלכו והשתתפו בו במשך כל שנות קיומו.
מי שידפדף בין דפי ההיסטוריה של העיר יוכל למצוא כמה נקודות ציון, לא כל כך דרמטיות אבל בהחלט שוות כותרת:
דוד בן גוריון, "הזקן", הגיע לדבר שם עם בני הנוער, גם בגין וגולדה מאיר הגיעו.
שם החלה הקריירה של רוני מילוא, שכיהן כראש עיר הנוער והיה לימים ראש העיר תל אביב… על אמת.
השכנים התל אביבים התלוננו על הרעש הבלתי נסבל.
ב-1979 התפוצץ שם מטען חבלה שגרם לפציעת שלושה אנשים.
ב-1980 נאס"א תרמה לתצוגה מיוחדת, אבן אמיתית שהביאו אסטרונאוטים מהירח.
בעיר הנוער פרחה אהבתם של ריטה ורמי קליינשטיין. שם זרקו מעריצי עופרה חזה את מה שזרקו על ירדנה ארזי. שם יצא לאור אבנר גדסי ואיתו בקעה בקול רם מה שאחר כך יהפוך ל"מוסיקה ים-תיכונית".
אבל יותר מהכל – עיר הנוער היה חלק מתרבות הנעורים של צעירי ישראל, בעיקר אלה שגרו במרכז הארץ וגם קצת מהקצוות שלה.

מה עשו שם בעיר הנוער ?
איך זה התחיל ? איך זה נגמר ?
ואיזו טרגדיה מסתתרת ברשימת ראשי עיר הנוער ?

הנה פרקים קצרים מהסיפור על עיר הנוער התל אביבית, שהיתה חלק בלתי נפרד ממה שקרה כאן בין הסיקסטיז לאייטיז.
בקישורים הבאים:

ככה זה התחיל

אז מה היה לנו שם בעיר הנוער ?

השקיעה של עיר הנוער

כבוד ראש העיר וטרגדיות מקופלות בין דפי יזכור

עיר הנוער – הרהורים על תקופה שאיננה עוד

קטגוריה: עיר הנוער מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

13 עיר הנוער והנעורים של התרבות הישראלית

  1. יפעת says:

    יופי של תעוד.
    רק המשפט: בשנות השיא של עיר הנוער הגיעו אל המתחם, בקיץ אחד, כ-600,000 איש." – קצת משונה. איש? :) נערים ונערות

  2. שרית ש. says:

    נעורים יפים ונשכחים.
    מישהו אמר שהיה כאן רע ?

  3. מושבניק says:

    כותב נכבד
    המאמר שלך מפאר ומרומם תרבות קלוקלת שלא תרמה אפילו קמצוץ לישראליות. היא ניפחה את התלאביביות למימדיה הנוכחיים והביאה לכאן את כל הרע מתרבות המערב. אבותיהם של הנוער הזה בנו ועשו, למדו והחכימו, ומרוב עשייה ולימוד לא שמו לב שהילדים שלהם הולכים ונעשים פושטקים. והתוצאה היא מה שנראה היום בקרב בני הדור הצעיר. התדרדרות מוחלטת. למזלי הורי לא נתנו לי ללכת לעירהנוער ואני לא מצטער שלא הייתי שם.

  4. תל אביבי says:

    למושבניק
    עיר הנוער היתה ה-אירוע של שנות השבעים.
    חבל שהפסדת את נעוריך בחליבת פרות וקטיף תפוזים. היה כיף וכיף שהיה ולא מצטערים לרגע, זה מה שהוביל את התרבות אתה צודק, גם זה היה ארץ ישראל היפה

  5. דני זיידל הצדיק says:

    צודק.
    סיפרתי לילדים שלי על עיר הנוער שהיתה בשנות השבעים והם אמרו לי שאני מגזים. הייתי צריך לשכנע אותם שפעם הלכו המונים לבלות בגני התערוכה.
    את האמת – לביתנים כמעט ולא נכנסנו, חיפשנו בנות ושעשועים. איזה קרטינג היה שם חבל על הזמן. לא יודע אם יש דבר כזה היום אבל אז זה היה ייחודי מאד.
    והנקניקיות והבייגלה על העגלה.
    אין ולא יהיה עוד בחיים דבר כזה.

  6. סמדר כהן says:

    קראתי את הכתבה הזאת בעקבות הלינק בפייסבוק ואני מסכימה עם כל מילה. הגבתי גם בעמוד של עיר הנוער ואני מקווה שמישהו יעשה סרט על התקופה הזאת.

  7. ג'ינג'י says:

    אני קורא את כל הסידרה שלך על עיר הנוער עם כל הפרקים ואני רוצה לומר לך כל הכבוד.
    החזרת אותי אחורה 40 שנה לתקופות היפות ביותר של החיים שלי. אני והחבר'ה שלי מרמת גן (בליך מחזורי 75/76) השתתפנו בנבחרות הספורט של עיר הנוער, וזכינו בגביע וכל אחד קיבל תעודה. הרגשנו כאילו השתתפנו במונדיאל.
    פשוט תיארת את זה הכי מדויק שאפשר לתאר את רוח התקופה.

  8. לאה ש. says:

    גם אני הייתי בעיר הנוער.
    בלתי נשכח !

  9. יפעת מני says:

    את בעלי היכרתי בעיר הנוער 74
    ותודה לעיריית תל אביב

  10. גינוסר says:

    האתר של הקיבוצים בעיר הנוער של שנות ה-70….פחחחח…
    מי היה מאמין שהחברל'ך האלה יבואו להציג ביתן בעיר הנוער

  11. ראש העיר says:

    די כברעם הנוסטלגיה
    תתקדמו קצת

  12. בשנת 1980 שמשתי כרכז עיר הנוער.
    זהו הסיפור המדהים על אבן הירח שהבאתי לעיר הנוער.

  13. http://cafe.themarker.com/post/688645/
    זהו הסיפור המדהים על אבן הירח שהבאתי לעיר הנוער.

להגיב על שרית ש. לבטל

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>