לירון פטרושקה: הפועל רמת גן – ילדות שנחצבה במכתש

פרקים מהספר "פטרושקה"

הפועל רמת גן – ילדות שנחצבה במכתש

"המכתש" נחצב בהיסטוריה המקומית, ברגליהם של שחקני "הפועל רמת גן".
כרו אותו פועלים חדורי להט ציוני בתחילת המאה ה-20, שנגסו בצלע גבעה, ויצרו חלל ענק בין שני מדרונות תלולים היורדים בזווית חדה משכונת בורוכוב בגבעתיים אל פאתי העיר רמת גן. בתוך המכתש הוכשר מגרש כדורגל מלבני, מכוסה דשא בגובה תקני. הדשא הושקה בממטרות, ועליו סומנו בסיד לבן קווי אורך ורוחב ועיגולי המשחק. גדרות הקיפו את המגרש וחצצו בינו ובין יציעי הבטון שנבנו על צלעות המכתש משלוש רוחות השמים.
המתחם הסתיים בצלע המערבית, ללא יציעים. במקומם נבנתה גדר שגובהה עשרים מטרים ונועדה לעצור את הכדורים המתעופפים מרגליו של שחקן לא-מיומן. בשיפולי המגרש, על יד הגדר עמד מבנה קטן וארוך בן קומה אחת ובו שכנו משרדי מועדון הכדורגל העירוני, חדר הלבשה צפוף לשחקנים, חדר אפסנאות, וקופות לכרטיסים עם חלון מסורג הפונה אל הרחוב.
את המתחם כולו הקיפה חומה מתפתלת בגובה שני מטרים. מסביב למתחם נבנו בתיה הקטנים של שכונת בורוכוב, שכונה יוקרתית שלווה שתושביה נאלצו לשמוע בצהרי יום שבת את השאגות העולות מגרונותיהם של אלפי האוהדים ביציעים, עם כל אירוע דרמטי שהתחולל על רחבת הדשא במגרש.
הם לא התלוננו, ולא ניסו למחות על הרעש. כמה מהם אף ניצלו את המרפסות והחלונות הפרטיים שלהם, להשקיף ברגע האמת אל המרכז הבלתי מעורער של הספורט המקומי.

בכל שבת התייצבו בהיכל הספורטיבי הפתוח, אוהדי הקבוצה מרמת גן וגבעתיים.
אבות ובנים, צעירים ומבוגרים, פועלים ונהגים, עסקנים וסוחרים, ששילמו כמה עשרות לירות כדי לראות משחק כדורגל של קבוצת המבוגרים, או אחת מקבוצות הנוער והילדים. מיום שהתחילה עונת המשחקים ועד אחרון משחקיה, לא שקטו היציעים. על המגרש התנהלו השחקנים, והקהל הגיב לכל מהלך שביצעו, אם השביע את רצונם ואם לא.
הדרמות הגדולות של המכתש התחוללו במשחקי הקבוצה הבוגרת.
הפועל רמת גן, שכונתה "האימפריה", הציבה, בשנות השישים והשבעים, כמה ציוני דרך בכדורגל הישראלי. הקבוצה עלתה מהליגה השנייה (שנקראה: ליגה א') אל הליגה הראשונה ("הלאומית") ובעונת משחקים אחת קטפו שחקניה את האליפות ואת גביע המדינה. אחר כך ירדה שוב אל הליגה השנייה, ושוב עלתה, מעלה ומורידה את מפלס מצב הרוח של האוהדים. אלפים מהם הגיעו ליציעים, נושאים עיניים אל "השדים האדומים" שנעו על המגרש בחולצות אדומות מעוטרות בסמל "הפועל", עקבו אחרי כל מעוף של הכדור וייחלו לראות את שער היריב סופג "גול" מרגליו של אחד מכוכביהם הנערצים. השחקנים עצמם, דמויות אפורות ובלתי מוכרות לחובבי הכדורגל מחוץ לגוש דן, שיחקו בלהט וסיפקו את ההצגה הטובה בעיר. רק מעטים מהם זכו להשתתף במשחקי נבחרת ישראל, אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, זכו לתהילה בקהילה הספורטיבית ברמת גן וגבעתיים.

אצטדיון המכתש בגבעתיים

לירון פטרושקה הגיע אל המכתש כשהיה ילד בגיל 9.
אבא אברם לא הסכים שבן הזקונים שלו יבזבז זמן במשחק כדורגל "שלא יביא אותו לשום מקום בחיים". מנסיעותיו במונית ומשיחות עם חברים הבין, כי הכדורגל של אותם ימים היה משחק של חובבים, לא מקצועני. שחקניו לא קיבלו שכר של "טאלנטים". לכל היותר סידרו להם תפקיד זניח בעירייה, בחברת האוטובוסים "דן", או באחת המשרות הפנויות במשרדי "הסתדרות הפועלים" – בעלת הבית של המועדון.
הילד התעקש, ואמא ריככה את אבא שהסכים לחתום על הטפסים שהביא הילד, ולאשר לה לקחת אותו לבדיקות רפואיות לפני שיצטרף למועדון.
בכיתה ד' קיבל לירון "כרטיס שחקן" של ההתאחדות לכדורגל ונכנס להתאמן בקבוצת הילדים.
ההורים שילמו עבור האימונים החודשיים והוא קיבל ערכה ספורטיבית – תיק צד ובו בגדי ספורט עם החולצה האדומה המפורסמת ונעלי כדורגל עם פקקים בסוליה.
יחד עם כמאה ילדים הקיף בריצה את הדשא, בריצות איטיות עם "ספרינטים", באימוני כושר גופני, בקפיצות לגובה ולרוחק, בשיפור טכניקת המשחק, בתרגול כדרור ומסירה, עצירה, נגיחה ובעיטה. ביום שלישי, יום "המשחקון", הציגו הילדים את יכולותיהם בפני המאמן, רצים ומתנשפים, מנסים לחקות אל גיבוריהם מקבוצת הבוגרים – לבצע "מספרת" כמו שלמה לוי, לזנק בשער כמו חודורוב, לבלום בכוח כמו גדי יאניאק, להבקיע פנדל כמו אלטרסקו, לרוץ על המגרש לאורכו ולרוחבו כמו הקָשָר בנבנישתי.
תחרות היתה שם המשחק. תחרות גלויה בין הקבוצה לבין היריבים מהמחוזות בליגה, וסמויה בין הילדים לבין עצמם. הרֵעוּת נשארה מחוץ לדשא, והרחמים לא היו חלק מתכניותיו של המאמן. הוא הריץ אותם בחמסיני הקיץ ובגשמי החורף, מכין אותם לקראת הניפוי הטבעי שיעביר את הטובים והנחושים משנה לשנה. בסוף הדרך, ידעו כולם, ישרדו רק כמה עשרות.

לירון הגיע אל המגרש מצויד בגֵנים שהוריש לו אביו – נחישות עטופה בשתיקה. הילד, הגבוה מחבריו לקבוצה, לא דיבר הרבה אבל משך את תשומת ליבו של המאמן בחוסנו הגופני ובנחישותו הבלתי מתפשרת להגן על הטריטוריה שלו במערך הקבוצתי. ממשחקון למשחקון התבצר בעמדת הבָּלָם האחורי שאי-אפשר לעבור אותו, ונע לרוחב המרכז בשטח המגרש.
מקבוצת הילדים עבר לקבוצת הנערים, וממנה לקבוצת הנוער של הפועל רמת גן.
שנה אחר שנה, ארבע פעמים בשבוע הלך ברגל אל המכתש. רק לעתים נדירות זכה לטרמפ במונית של אביו, שבמקרה היה פנוי ולא ויתר גם בנסיעה זו על איסוף של עוד נוסע, שנפנף אליו בידיו בדרכם אל האצטדיון.
באימונים עצמם לא ראה את אבא ולא את אמא. הוריו הפולנים לא התחברו אל החוויה הספורטיבית הנוטפת זיעה, מפגינה כוחניות וסוחפת את ההמונים להצטופף ולקרוא קריאות גנאי, קללות ומשפטים גסים. על הטריבונות, בין האוהדים השרופים, ישבו כמה אבות לילדים שהתאמנו על המגרש, עודדו את הילד שלהם והטיפו לו הערות על סגנון משחקו. לירון הסתפק בחבר טוב אחד לקבוצה, יואב זוהר, החלוץ הלהטוטן שמצא בלירון בן-ברית לאימונים, ולחברות שהתקיימה גם מחוץ למגרש.

פסק זמן יחיד נכפה עליו בכל שנות אימוניו, כשנפגע ברגלו מבעיטה של שחקן יריב.
רגלו גובסה ובמשך חודשיים נאלץ לוותר על האימונים, בולע בקביעות משככי כאבים שהביאה לו אימו האחות מבית החולים תל השומר. בבית פטרושקה חשבו שהפציעה תשחרר אותו מהספורט התובעני.

"אתה רואה? אמרתי לך שכדורגל זה מסוכן" – הוכיח אותו אביו, בראותו את הילד מניח גושי קרח על רגלו, להקל על כאביו. הילד חיכה שיורידו לו את הגבס, והתאמן לבדו בבית וברחוב, עד שהרגיש כשיר לשוב לקבוצת הילדים שלו במכתש.

1982 - לירון והגבס ברגלו

מלבד כדורגל, התלמיד לירון התמיד ללכת לכל המסגרות המקובלות.
השלים שמונה שנות לימוד בבית ספר יסודי והמשיך ללימודי תיכון ב"אורט טכניקום" – בית ספר מקצועי בגבעתיים. הטכניקום נבחר בהחלטה משפחתית משותפת: לירון לא נמשך אחרי החבר'ה שהלכו לתיכון העיוני האזורי, ואבא-אברם רצה שהילד ילמד מקצוע ויהיה בחור טוב שעובד ומתפרנס בכבוד. הלימודים המקצועיים היו כרוכים בתשלום שכר לימוד חודשי גבוה, כי הטכניקום היה מחוץ לאזור הרישום של בית משפחת פטרושקה, אבל הכסף לא עמד למכשול לפני חינוך לעבודה. אברם עבד עוד כמה שעות ביום, העיקר שהילד ילך לתיכון שמתאים לו.
ב"טכניקום" למד במגמת מחשבים.
חבריו לספסל הלימודים הגניבו מבטים מקנאים בשחקן נבחרת הנוער של הפועל רמת גן, ונתנו לו כבוד. המורים וצוות ההנהלה התלהבו פחות. אף שקיבל פטור משיעורי התעמלות, לא זכה להנחות בשיעורי מתמטיקה ואנגלית, גיאוגרפיה והיסטוריה. בכיתה ספג הערות של מורים מיואשים מהדבֵקות שלו בספורט במקום בשיעורים שלהם.
"כדאי שתלמד משהו לחיים" – אמרה לו מורה אחת.
מורה אחר שהתייאש מרמת לימודיו ספק כפיו בייאוש ואמר: "אתה והכדורגל, מה ייצא ממך?". התלמיד שמע את ההערות והבטיח לעצמו שיבוא יום ויתייצב מול מוריו הספקנים שיתחרטו על כל מילה שיצאה מפיהם. בינתיים, בין שיעור לשיעור התאמן בנבחרת בית הספר, השתתף עם שחקניה במשחקי ליגות בתי ספר, הניף עם חבריו גביעים אזוריים וארציים, וטס איתם לאירופה לתחרויות בינלאומיות של תלמידי תיכון.
בני גילו התבשמו מאווירת שנות השמונים, השתתפו בהפגנות בעד ונגד מלחמת לבנון, יצאו עם תנועות נוער למחנות ופעילויות, ראו את הסרט E.T. וצפו בשידורי צבע של ערוץ הטלוויזיה החדש שסחף את בני הנוער: MTV.
לירון הסתפק בטלוויזיה שחור-לבן שהיתה בסלון ביתו והתמסר לצפייה אדוקה בתכנית השבועית "מבט ספורט" ובמשחקי כדורגל מהליגה האנגלית. בלילות שישי, כשחבריו רקדו לצלילי להקות דאנס ויורופופ, הלך לישון מוקדם, כפוף למשמעת האימונים שאסרה עליו לבלות לפני משחק. בקיץ נכנע לחברים שמשכו אותו ל"עיר הנוער" בגני התערוכה בתל אביב, ללילה של צעירים באמפיתיאטרון "צמח" בכנרת, לשבוע של כיף באילת. הוא נהנה מהבילוי וחיכה לסיום החופשה, שיוכל לשוב וללבוש את החולצה האדומה מס' 13.
עד שתחל העונה המשיך להתאמן לבדו בריצה ובהליכות יומיות, ויצא לעבוד. בימי "החופש הגדול" מבתי הספר, השכים עם עלות השחר והצטרף אל פליקס פרלמן מהשכונה, נהג משאית של חברת "תנובה". העמיס ארגזים של חלב ושוקו והוריד אותם בפתחי חנויות המכולת, מסיים בשעות הבוקר המאוחרות והולך לישון עייף ומרוצה, עם כמה עשרות לירות בכיסו, לבזבוזים ופינוקים קטנים של יום יום.

בגיל 16 ידעו במכתש מי זה לירון פטרושקה.
האוהדים, המאמן, ההנהלה, כולם הספיקו להכיר את הבלם מקבוצת הנוער, גבוה ויצוק מברזל, שמגן בחירוף נפש על "רחבת ה-16" ואינו נותן לשחקני הקבוצה היריבה להתקדם אל שער קבוצתו.
עונת הכדורגל 1984 היתה העונה של קבוצתו, קבוצת הנוער של הפועל רמת-גן. הם נותרו בקצה הדרך המפרכת, חבורה של אחד עשר שחקנים צעירים בהרכב הפותח ועוד כמה שחקנים מחליפים. ביחד עשו היסטוריה מקומית – עלו מהליגה השנייה אל הליגה הלאומית וזכו בגביע המדינה.

אז הגיע הרגע הגדול של לירון.
ביום חמישי אחד, נקרא למאמן קבוצת הבוגרים. הקבוצה ששיחקה בליגה השנייה ודשדשה במקומות אמצעיים בטבלה, עמדה לפני משחק שגרתי נגד היריבה הוותיקה מחיפה. בהרכב הפותח של הקבוצה הבוגרת חסר מגן שחלה ולא התייצב לאימונים.
"תתכונן" אמר המאמן ללירון, והורה לו להגיע בשעה היעודה עם השחקנים הבוגרים.
הנער בן ה-17 וחצי התאמן כל השנים לקראת הרגע הזה בו ילבש את החולצה של "השדים האדומים" ויעלה למגרש יחד עם הגדולים. הוא לא אכזב וסגר היטב את הפינה הימנית בהגנה. משחקו הראשון הלהיב את האוהדים וזיכה אותו בתיאורים מחמיאים של העיתונאים וכתבי הספורט.
מרגע שנכנס להרכב הפותח לא יצא ממנו.
אף ששיחק כל השנים כבָּלָם, תפקיד שהתאים יותר לכושרו הגופני ולראיית המשחק שלו, נאלץ למצוא מקום בפינה הימנית בהגנה. הבלם המרכזי של הקבוצה לא התכוון לוותר על מקומו, ולירון הסתגל מהר לעמדת המגן הימני. משם הצליח, עונה אחר עונה, להשביע את רצון המאמן ולהלהיב את אוהדי הקבוצה. במיוחד אהבו את רגעי המשחק בהם נסחף עם הכדור מהרחבה של קבוצתו אל עבר מגרש היריב. ברגעים אלה הפגין את יכולתו להתרומם גבוה מעל ראשי יריביו ולהבקיע שער בנגיחה מדויקת. בדקות הבאות, כשקהל האוהדים מריע והוא מנופף להם באושר, קיבל את התמורה הראויה למסע האימונים המפרך שעבר מאז היה ילד.

1984, אצטדיון המכתש בגבעתיים. לירון בולם את היריב

השם לירון פטרושקה נכנס להיכל התהילה.
שמו הופיע במדורי הספורט של העיתונים היומיים, ועבר מפה לאוזן בישיבות הנהלת המועדון, ובכינוסי אוהדים בבתי הקפה הקבועים ב"נוגה" וב"אורדע".

פרק המבוא על הספר פטרושקה – קרא כאן

עוד פרקים נבחרים מסיפורו של לירון פטרושקה:

הפועל רמת גן – ילדות שנחצבה במכתש

שיקגו – ישראלי באמריקה

בעמק הסיליקון

אקזיט אמריקאי ואבא פולני

קטגוריה: כללי, פטרושקה מילות מפתח: , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

3 לירון פטרושקה: הפועל רמת גן – ילדות שנחצבה במכתש

  1. אברי says:

    השדים האדומים של הפועל רמת גן
    מי לא זוכר את פטרושקה שהיינו צועקים לו "פטר הזאב".
    יאללה פטרושקה שיחקת אותה

  2. אוהד says:

    פטרושקה ? בהפועל רמת גן ?
    לא כשהפועל היתה ה-קבוצה. לא בימים של חודרוב ושוויצר ובנבנישתי, זה בטח שייך לילדים שלא ידעו מי היתה הפועל רמת גן האמיתית.

  3. Oscar says:

    כתוב:
    "הקבוצה עלתה מהליגה השנייה (שנקראה: ליגה א') אל הליגה הראשונה ("הלאומית") ובעונת משחקים אחת קטפו שחקניה את האליפות ואת גביע המדינה"
    הלוואי שזה היה ככה, אבל הקבוצה זכתה אז "רק" באליפות המדינה אבל לא בגביע.
    מהגביע זכינו לשתות ב 2003 וב 2013 .
    עכשיו הגיע הזמן לעוד אליפות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>