פרחיה ברזאני – קסטליאנית אחת

פרחיה ברזאני

נולדה ב-1948 בזאכו, כורדיסטאן, בת לסלימה וסאלח שָבוֹ (מנחם).
בגיל 3 עלתה עם הוריה ואחותה הקטנה במבצע "עזרא ונחמיה", וביחד עברו, עם סבים וסבתות והמוני יהודים, את המסלול מעיר הולדתם דרך בגדד אל ישראל, למעברת "שער העלייה" ומשם למעברת הקסטל במעוז ציון.

בישראל התקיימה המסגרת המשפחתית הקטנה רק שנים מעטות. קורותיה של המשפחה עיצבו את ילדותה ונעוריה של פרחיה, רצופי התלאות והנדודים.
אביה, סאלח שאבו, בנו של שָאבּוֹ מָאנו מנכבדי קהילת יהודי זאכו, עבד כאורג שטיחים. סאלח היה גבר שרמנטי וחביבן של הנשים. סיפרו עליו כי בשעה שעבר ברחובות השכונה, ועקבי נעליו הנוקשות באבני הדרך נשמעו כמו הלמות פרסות הסוסים, ידעו הנערות הצעירות בשכונה העירקית כי אלו הם צעדיו של סאלח, שמחסיר פעימה מליבן.
בזאכו נשא לאשה את סלימה, הצעירה ממנו בשנים רבות ועם בואם לארץ חל משבר ביחסיהם. המעבר המטלטל מחיי הנוחות אל הפחונים ומאבקי הקיום היומיומיים, השפיע קשות על סאלח. הוא איבד את שלוותו וסבל מנטיה להתפרצויות תכופות, שהשפיעו על הסובבים אותו. סלימה לא יכלה לשאת את המצב, וביקשה להתגרש. היא עזבה למעברת תלפיות בירושלים, התחתנה שוב ועברה עם בעלה החדש לבית אבן מרווח בשכונת קטמון הירושלמית.
סאלח הניח לאשתו ללכת אך לא ויתר על שתי הבנות, והן נשארו ברשותו.
אף שאהב את בנותיו אהבה עזה, וניסה בכל דרך לפנק אותן, התקשה לטפל בהן. התינוקת בת השנה נפטרה מהזנחה, ופרחיה נותרה לבדה, המומה מהאובדן של אחותה וגירושי הוריה. בזמן שאביה יצא לעבוד ולהרוויח כמה לירות לפרנסתם, חיפשה הילדה מרגוע לבדידותה, הסתובבה בין פחוני המעברה ובתי השיכון החדשים, כמהה לליטוף וחיבוק, מקנאה במשפחות סביבה. סאלח לא התמיד בעבודה מסודרת. הוא עבד בשמירה, ובמחצבה ששכנה בשולי המעברה. במחצבה היה עֵד למותו של חברו הפועל, ומיד אחרי האירוע, ובהשפעתו, התפרצה אצלו מחלת ברגר, בעקבותיה נאלצו לקטוע את שתי רגליו. תקופה ארוכה שהה באישפוז ובשיקום, ונעדר מהבית.

הילדה פרחיה ברזאני

עוד מנת ייסורים נוספה לה כשתקפה אותה מחלת הגזזת שהתפרצה כמגיפה בין ילדי העולים. פרחיה, הילדה הקטנה, נלקחה אל סָפָּר שגזז את שיער ראשה והותיר אותה קרחת לגמרי, ועל קרקפתה ניכרות לעין פצעי המחלה המדבקת. מהמחלה, נרפאה כליל, אך הטראומה של הישיבה על כסא הספר נותרה צרובה בזיכרונותיה שנים רבות.
פרחיה, בת ה-6, הועברה אל בית אימה בירושלים אך לא הסתגלה לחיי המשפחה החדשה שלה. גורמים טיפוליים שהתעדכנו במצבה של הילדה, המליצו להוציאה מהבית.
היא נשלחה למוסד חינוכי לבנות "גור אריה" בבני ברק. במוסד שהתה בתנאי פנימייה עם ארבע בנות בחדר, וסדר יום קשוח שהחל בהשכמה בשעת בוקר מוקדמת והמשיך בלימודים תובעניים. המוסד התנהל לאורה של היהדות החרדית, וההנהלה הכתיבה כללים ברורים ובהם: צנזורה על מכתבים, איסורים ועונשים, ויחס קשוח של מדריכות ומורות, ומעל כולן – המנהל שמותיר בזיכרונותיה של פרחיה צלקות נפשיות.

כשהיתה בגיל 13, כבר עמדה על דעתה והודיעה להוריה כי בתום שנת הלימודים אינה חוזרת לפנימייה.
היא עזבה את המוסד, אחרי שהשלימה בו לימודים יסודיים ושבה לנדוד בין אביה לאִימה. בין הבית השכור במעוז ציון לבין הבית בשכונת קטמון הירושלמית, בין חיי העיר התוססים לבין חיי היישוב הנידח והחמולות המשפחתיות. בין אב בודד ומריר המתקשה לפרנס את עצמו, לבין אמא שהקימה משפחה חדשה עובדת קשה למחייתה ולפרנסתה, אך מקפידה על נשיות וטיפוח חיצוני.
פרחיה, נערה מתבגרת עם עיניים כחולות ועצובות, מצאה עבודה כמטפלת של ילד קטן במשפחה ירושלמית. היא התמסרה לטיפול, השקיעה את מרצה וכל אהבתה בילד שנמסר לטיפולה והרגישה בת-בית במשפחתו, שהעניקה לה חמימות שחסרה לה. בכסף שהרוויחה הרשתה לעצמה לרכוש בגדים חדשים שמעולם לא היו לה, לצאת ולבלות במוקדי הבילוי העירוניים, ולהשיב את השמחה לעיניה.
מהעיר ותענוגותיה, שבה, מעת לעת, להתגורר בבית אביה במעוז ציון.

סלאח מנחם ופרחיה ביתו ביום חתונתה

סאלח השתקם והתמודד עם נכותו. הוא קיבל רישיון להקרין סרטים במועדון המקומי. יחד עם מרדכי אשר, אבא של יהודית חברתה, סחבו השניים עגלה ועליה מקרנה גדולה שפעלה עם גלילי סרטים אותם שכר סאלח והקרין לתושבי המקום – סרטי טבע ותעודה, סרטי טרזן ומערבונים מתוצרת שנות ה-60. כשהגיעה הטלוויזיה אל הבתים של התושבים, הפסיקו הצופים לבוא. סאלח נטש את המקרנה, ופתח בחצר ביתו נקודת מפגש לגברים של מעוז ציון. הם באו אליו לאכול אבטיח, לשתות עראק, ולהעביר ערב בצוותא.
השיקום של אביה, הקל על פרחיה לשוב ולהתחבר אל ההווי השכונתי של מעוז ציון. אל הטעמים והריחות, אל ערבי הריקודים והמחולות לצלילי הדולָה והזוּרנֶה, שבקעו מהמועדון המקומי של ההסתדרות.
באחד מערבי הריקודים האלה הכירה את אהרון ברזני, בן המקום, יליד סונדור בכורדיסטאן. הם ניהלו מערכת יחסים ארוכה בגלוי ובסתר, עד שנישאו ב-1965 באולמי תלפיות בירושלים.

בני הזוג הצעיר עברו להתגורר בשיכון א' במעוז ציון, בדירה שכורה ובה חדר אחד ומטבח מצויד במתנה של אביה לחתונה – מקרר חשמלי, מוצר נדיר בשנים ההם. פרחיה התרגלה מהר למעמדה החדש כאשה ורעיה, למדה לבשל, התוודעה לחברות בנות גילה, והרתה. בגיל 18 ילדה את עזרא, בנם הראשון, וכעבור שנה את הבת ליזה.
את צעדיה הראשונים באימהות עשתה בליווי צמוד של נעמי ליפשיץ, האחות המיתולוגית מ"טיפת חלב" המקומית. ממנה למדה לחתל, להניק, ולהאכיל את התינוק. נעמי היתה לה כאמא תומכת הבאה לבקרה ולהדריכה, להקשיב למצוקותיה, לתמוך בה ולהשיב לה את הביטחון העצמי שהתערער בעקבות הסתבכויות בלידה, ובהיותה אמא אפופת חרדות ומלאת חסכים מילדותה שלה.

בשלהי שנות ה-60, רכשו אהרון ופרחיה דירה בפרוייקט "דירות לזוגות צעירים" שנבנה במעוז ציון. הם עברו להתגורר בדירה בת שני חדרים, ובה נולדו הבן צדוק (צוקי) והבת יסמין.
פרחיה, שעוד לא מלאו לה 30, גידלה את ילדיה בשני חדרים קטנים וצפופים. אהרון יצא לעבודתו בשירות הקבע בצה"ל, והיא טיפלה בארבעת הילדים, דואגת שלא יחסר להם מאומה ומשלימה באימהות שלה את כל חסכי ילדותה.
אחרי שנים ספורות בדירה הקטנה, החליטו למכור את הדירה, ולבנות בית בחלקה עליה התגורר סאלח אביה. במשך כשנתיים התגוררה המשפחה יחד איתו, שבע נפשות בשני חדרים קטנים וצפופים, ממתינים בסבלנות לביתם החדש והמרווח ההולך ונבנה צעד אחר צעד.
סאלח הספיק להכיר בחייו את ארבעת נכדיו, אך לא זכה להאריך ימים ונפטר בגיל 67.
אחרי מותו, הקימה פרחיה, בחצר הבית, משפחתון אותו ניהלה במשך שש שנים, ואחרי סגירתו יצאה לעבוד בטיפול בקשישים במסגרת מט"ב.

בין עבודה לגידול הילדים הרשתה לעצמה פרחיה לצאת מהבית ולמלא את נפשה בשמחת החיים. היא ואהרון בעלה הצטרפו ללהקת המחול המקומית "שבע אחיות" – שהתמחתה במחולות כורדיים. פעמיים בשבוע התייצבו באולם הריקודים, ויחד עם חברי הלהקה הופיעו בכל רחבי הארץ ואף נשלחו לייצג את המדינה בפסטיבלי מחולות באירופה.
בעשור השישי לחייה, כבר יכלה פרחיה לטעום מהנחת המשפחתית.
הבית ארבעת ילדי המשפחה בגרו בשכונת מעוז ציון המתפתחת, למדו במוסדות החינוך של מבשרת ציון, ועברו את המסלול הישראלי המקובל – לימודים, צבא, נישואים והקמת משפחות. הם זיכו את פרחיה ואהרון ב-14 נכדים, חלקם מתגוררים בנחלה המשפחתית ליד הסבא והסבתא, ואחרים מגיעים בימי שישי למאכל הקוּבֶּה המסורתי של סבתא פרחיה, ולארוחות חג ומועד.

פרחיה ברזאני ובעלה אהרן

בהגיעה לגיל הפנסיה פרשה מעבודה ומאז היא סבתא במשרה מלאה, המשלבת סבתאות עם הנאות קטנות של החיים: מטפלת בנכדיה המתגוררים בנחלה המשפחתית, מטיילת בארץ ובעולם, עוסקת בספורט, וחברה במועדון הנשים של מעוז ציון בו היא פעילה שנים רבות.
תלאות ילדותה וטלטולי נעוריה לא ניכרות עליה. מטופחת ונשית, ממשיכה פרחיה להביט קדימה, גומעת מהנחת שמספקת לה המשפחה, ורק מדי פעם דואגת לספר לאחד מצאצאיה הרבים על פרק קטן מהדרך הארוכה והמתפתלת שהובילו אותה עד הלום.

לפרוייקט המלא לחצו כאן

 

פרחיה ברזאני היא אחת מתוך חמישים ואחת קסטליאניות שסיפורן התפרסם בספר: "אנחנו הנשים מהקסטל". עוד על הקסטליאניות ועל היישוב מעוז ציון, בלחיצה על הקישורים הבאים:

  נא להכיר: קסטליאניות.

  קצת היסטוריה – ממעברת הקסטל למעוז ציון.

  הווי וזיכרונות משותפים.

  קהילות המוצא – מהיכן הגיעו מתיישבי מעוז ציון.

  קורות חייה של סימה בראשי.

  קורות חייה של פרחיה ברזאני.

.

קטגוריה: הקסטליאניות מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

פרחיה ברזאני – קסטליאנית אחת

  1. עובר אורח says:

    כבוד קסטליאניות
    כבוד למשפחת ברזאני !!!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>