סימה בראשי – קסטליאנית אחת

סיפור חייה של סימה בראשי, ראוי שיתחיל מהסוף. בביתה רחב המידות בשכונה ב' במעוז ציון, מול הנוף הנשקף אל הרי ירושלים.
בחצר הגדולה פורחים עצי לימון ותפוז שמטפחים הגברים במשפחה – חזי הבן הקטן, ואביו שלום. בקיץ נפתחת בחצר בריכה גדולה, והנכדים משתכשכים במים וקול צהלתם חודר מבעד חלונות הבית ומביא לסימה רגעי נחת מהקטנטנים ומהוריהם הבאים לבקר בביתה.
בעלת הבית, סימה, מתגוררת בו למעלה משלושים שנה. אל הבית הזה, הגיעה אחרי טלטולים ומאבקי הישרדות במה שהיא מכנה "ג'ונגל של החיים". כמעט תמיד לבדה, נעה קדימה, חוטפת מכה, וממשיכה הלאה אל הימים הבאים שמביאים לה עוד תקווה.

סימה נולדה ב-1950, בכורדיסטאן.
הוריה, אליהו אליהו ושרה כהן, עלו ארצה ב-1951, יחד עם שני ילדיהם, עובדיה וסימה, והתיישבו במעברת הקסטל. אליהו יצא לעבוד במחצבת "אבן וסיד" בפאתי היישוב, ושרה גידלה את ילדי המשפחה. כמו כל העולים מהמעברה, קיבלה המשפחה בית אבן קטן בשכונה א', ועברה אליו בתקווה לחיות טוב יותר.
שנות ילדותה המוקדמות של סימה עברו עליה בצל מחלתה של אימה, שרה כהן, שסבלה מבעיות קשות בליבה. למרות בריאותה הרופפת, המשיכה שרה להרות וללדת עוד ארבעה ילדים שהביאו לה מעט נחת אבל הוסיפו להכביד על כלכלת המשפחה. ששת הילדים היו הנחת היחידה שלה. בעלה, שלא התגבר על קשיי הקליטה, לא יכול היה להיות לצידה. עבודתו המפרכת במחצבה והמשכורת הזעומה הכבידו עוד יותר על מצב רוחו והוא התקשה לקיים חיים שלווים עם אשתו וילדיו. הבית התנהל באווירה קודרת, והילדים הגדולים שהגיעו לגיל בו עליהם ללכת לבית הספר, התקשו להשתלב במסגרת הלימודים.
בגבור מחלתה של שרה, עברה המשפחה לבית בשכונה ב', שהיה קרוב יותר למרפאה אליה הגיע רופא פעמיים בשבוע.

1963 - שרה כהן וילדיה. סימה עומדת שניה מימין בשורה הראשונה

ב-1963 נפטרה האם שרה.
בבית נותרו הילדים בשני חדרים קטנים, להמשיך את מלחמת הקיום, בחסות האב המתקשה לתפקד כהורה יחידי. סימה, שאף אחד לא עודד אותה ללכת ללימודים מסודרים בבית הספר, ויתרה סופית על ספסל הלימודים. בהוראת אביה ואחיה הבכור יצאה לעבוד ולתרום את חלקה בפרנסת המשפחה.
היא היתה ילדה בת 13, כשנסעה באוטובוס לירושלים, דפקה על דלתות של משפחות בשכונות "גאולה" ו"מאה שערים", והציעה את עצמה לעבודה בניקיון של בתים וחדרי מדרגות. כשהיתה כבר מנוסה, מצאה עבודה בבית משפחה מרובת ילדים בשכונת בית וגן – טיפלה בילדים, בישלה, כיבסה, וניקתה.
ממרחק של שנים, היא זוכרת היטב תמונות בלתי נשכחות מהימים ההם:
יום חורף, רוח קרה חודרת מהחלון אל מיטתה. היא קמה בקושי מהמיטה בקור מקפיא, לובשת בגדים חמים, שותה כוס תה ויוצאת ברגל אל תחנת אוטובוס של היישוב. על ספסל התחנה מצטנפת, נערה קטנה וצנומה בין אנשים מבוגרים, אבות ואימהות קשי יום שיוצאים לעבודה בירושלים. האוטובוס מסיע אותה אל כיכר "הדווידקה" במרכז העיר, שם היא רצה לתחנת האוטובוס של קו 12, שיסיע אותה לשכונת "בית וגן". אוי לה אם תאחר. בעלת הבית שלה יוצאת בשעה שמונה לעבודה ואם תאחר יפטרו אותה. היא לא תעז לשוב הביתה בלי השכר היומי. אם לא תביא את הכסף היא עלולה לשמוע צעקות ולחטוף מכות רצח.
שמונה שנים יצאה כל יום לעבוד, חוזרת אל בית שהאווירה בו עכורה, אחיה הקטנים זקוקים לתמיכתה, והיא כבולה למסגרת הלוחצת ולמסורת השמרנית שאינה מתירה לה ליהנות מבילויים והנאות החיים הקטנות.

בתחילת שנות ה70 הכירה את שלום בראשי, בן גילה, ירושלמי שנפצע בעת שירותו הצבאי ועבר תהליכי שיקום בסיוע משרד הבטחון. לרגע אחד נראה האור בקצה המנהרה החשוכה של חייה. אור מנצנץ ומבטיח חיים טובים יותר במשפחה שתקים בעצמה.
סימה ושלום התחתנו ב-1971, באולמי "אפיריון" בירושלים. אחרי החתונה עברו להתגורר במעוז ציון, בדירה שכורה. שלום יצא לעבוד כנהג מונית, וסימה נשארה בבית, ולגדל את הילדים שנולדו לה בזה אחר זה: דרור, שרית וימית.
הדירה היתה צרה מלהכיל חמש נפשות, והם אספו לירה ללירה וקנו בית קטן בן שני חדרים וסביבו חלקת אדמה. סימה הרתה שוב וילדה את הבת טל. אחרי הבת הרביעית החליטו להרחיב את הבית, ולהוסיף לו עוד שתי קומות.
האִימָהוּת האירה את עיניה של סימה, והסבה לה אושר. היא גידלה את ילדיה באהבה, והעניקה להם את כל מה שלא זכתה לו היא בילדותה – אהבה ומסירות, וסביבה לגדול בה בלי שידעו מחסור.

בגיל 40, ראתה סימה את החיים מחייכים אליה.
הילדים גדלו מעט, והיא החליטה לצאת לעבוד ולטפל בילדים. בין עבודה לגידול ילדים הרגיעה את נפשה הסוערת בריקודים ובמחולות. חברות הציעו, והיא הצטרפה ללהקת המחול הייצוגית של מעוז ציון – "שבע אחיות". פעמיים בשבוע התייצבה במועדון התרבות של היישוב רקדה מחולות כורדיים לצלילי הדולה והזורנה. שמה של הלהקה הלך לפניה, והרקדנים הוזמנו לפסטיבל מחולות באוסטריה, סימה הצטרפה אליהם, כשהיא בחודשי הריונה הראשונים.
הבן החמישי, חזי, נולד ושוב חזרה סימה אל האימהות, והעבירה את שרביט הריקודים אל בנה הבכור דרור – שהצטרף ללהקת מחול מקומית וממנה עבר ללהקה הירושלמית "הורה נעורים".
דרור, הביא נחת להוריו. הוא שימש דוגמא לאחיו ולחבריו – נער פעיל וערכי שהצטיין בלימודים במגמת מחשבים, היה חניך ומדריך בתנועת נוער מד"צים, והשתתף בחוג לקראטה. הוא התגייס לגולני ועבר בהצטיינות את כל המסלולים שבחר בהם. אחרי שסיים בהצלחה קורס קצינים חזר לחטיבת גולני בה שרת כמפקד מחלקה, חתם קבע והתמנה לתפקיד סמ"פ.

ב-12 לאוקטובר 1995 נהרג בנה, סגן דרור בראשי, בעת פעילות מבצעית בלבנון.
מרגע שהתדפקו נציגי קצין העיר על דלת ביתה של סימה, בשעות הקטנות של הלילה, חרב עליה עולמה. היא התקשתה לאסוף את השברים, ובמשך תקופה ארוכה סבלה מדיכאונות.
האובדן חידד את המתחים בינה ובין בעלה, והם החליטו להיפרד.
רק הילדים נותרו לה משענת יחידה באותם ימים. למענם החליטה להמשיך ולחיות, ולגדלם לאורו של אחיהם הבכור. הילדים הלכו בדרכו, למדו במסגרות החינוך של מבשרת ציון, ועברו בהצלחה את המסלול הישראלי הרגיל של לימודים וצבא. כשהגיעה שעתו של בנה הצעיר להתגייס, לא וויתר על שירות ביחידה קרבית. אימו סימה, בהיותה אם שכולה, היתה צריכה לחתום לו על אישור שאינה מתנגדת. היא חתמה בלב כבד, נקרעת בין הדאגה לבנה לבין שאיפותיו למלא את חובתו בנאמנות, ולמצות את המיטב בשירותו הצבאי.

סגן דרור בראשי הי"ד

בתהליך מדורג, בליווי אנשי מקצוע של לישכת השיקום במשרד הביטחון, חזרה סימה לתפקד. היא ראתה רגעי אושר בנישואי בנותיה ובלידת הנכדים שהתברכה בהם.
עוד 15 שנים עברו עליה בתהליכי שיקום אישיים עד ששוב פקדו אותה שתי טרגדיות: שני אחיה נפטרו ממחלת הסרטן, בזה אחר זה. שוב נעטפה ביגון, קמה מאבל אחד, ושוקעת באבל אחר, ושוב חוזרת אל ילדיה הצעירים שנותרו להתגורר בביתה, מארחת את נכדיה ובני משפחתה הענפה. כי החיים חזקים מהכל.

ביתה של סימה נותר מבצרה.
בביתה היא רווה נחת משני ילדיה המתגוררים עימה ומלווה אותם בצאתם לחיים בוגרים. היא מקדישה זמן לסעוד את אביה בן ה-88, מפוייסת וסלחנית עם עברם המשותף ועם הזיכרונות הקשים של ילדותה.
בין משפחה להתנדבות היא מגיעה למועדון הנשים במעוז ציון, להעביר שעות בצוותא עם חברות ילדותה המלוות אותה לאורך השנים בימי צער ושמחה.

 

לפרוייקט הקסטליאניות הקישו כאן

 

סימה בראשי היא אחת מתוך חמישים ואחת קסטליאניות שסיפורן התפרסם בספר: "אנחנו הנשים מהקסטל".
עוד על הקסטליאניות ועל היישוב מעוז ציון, בלחיצה על הקישורים הבאים:

  נא להכיר: קסטליאניות.

  קצת היסטוריה – ממעברת הקסטל למעוז ציון.

  הווי וזיכרונות משותפים.

  קהילות המוצא – מהיכן הגיעו מתיישבי מעוז ציון.

  קורות חייה של סימה בראשי.

  קורות חייה של פרחיה ברזאני.

.

קטגוריה: הקסטליאניות מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

4 סימה בראשי – קסטליאנית אחת

  1. שני says:

    האישה הגדולה בנשים . אין אנשים כאלה .

  2. דוד בראשי says:

    סימה המקסימה
    קסטליאנית גזעית עושה כבוד למשפחה

  3. ירון אבוטבול says:

    דרור בראשי הי"ד.
    היה מדריך שלי במבשרת ואחרכך שירתנו יחד בגולני. היום העצוב בותר שלי בחיים היה כשהוא נהרג.
    אמא שלו, סימה, אשה מדהימה

  4. עובר אורח says:

    סיפור חיים מרתק

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>