הקסטליאניות – זיכרונות משותפים

במועדון הנשים של מעוז ציון התקבצו כחמישים נשים.
רובן בנות למשפחות שעלו מעיראק ומכורדיסטאן, מקצתן ממרוקו ואלג'יריה, ואליהן הצטרפו נשים ילידות הארץ שגדלו בירושלים ובאו להתגורר במעוז ציון.
קורות החיים של כל אחת מהן הוא סיפור פרטי, המסופר בתמצית, ומתאים ליריעה הצרה שהתאפשרה בהפקת הספר. לעיתים, הסיפורים משיקים ונוגעים אלו באלו, דומים בתוכנם, ועוברים בתחנות זהות. אלו התחנות של העולים החדשים, של ילדיהם ושל כל מי שהיה חלק מהחיים במדינת ישראל מימי ראשית עצמאותה.
יש גם זיכרונות משותפים. הם רבים, ומוּכָּרִים לבני משפחות אחרים שהתיישבו במעוז ציון – התרבות שגדלו על ברכיה, המסע המשותף לארץ, תהליכי הקליטה, ואורח החיים החדש אליו נקלעו בבואם. כל אלה ועוד, הטביעו חותמם על הקסטליאניות ובני משפחותיהן. כאלה שחוו אישית את החוויות וכאלה ששמעו מהוריהן ומהדודים ומהחברים ומהוותיקים שהיו כאן בכל השנים שעברו.

הנה כמה מהם:

עזרא ונחמיה – "עזבו הכל ובאו"

ב-1950 החלה העלייה ההמונית מעיראק, המוּכֶּרֶת בהיסטוריה כ"מבצע עזרא ונחמיה".
שליחים מטעם מדינת ישראל ופעילים של תנועות ציוניות הסתובבו בערים ובכפרים בכל רחבי עיראק, וסיפרו ליהודים הפזורים בקהילותיהם על המדינה שקמה זה עתה, ומחכה לקליטתם. הבשורה התקבלה בהתלהבות, ולרבים זה נראה סוג של נס. התגשמות חלום. ראשי משפחות עזבו את עבודתם, ארזו את מעט המטלטלים שהורשו לקחת, והתכוננו עם כל בני המשפחה לעלייה.
תהליכי האיסוף של היהודים מכל רחבי עיראק וכורדיסטן נמשכו כשנה, במהלכה "התקפלו" קהילות שלמות ונעלמו מהשטח בו חיו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם מאות ואלפי שנים.
הנאספים הגיעו בהסעות המוניות, קבוצה אחר קבוצה, אל "חאן" גדול בלב העיר בגדד, על יד בית כנסת מרכזי. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, התאכסנו – כל משפחה בחדר שהוקצה לה. הם שהו במקום שבועות, לפעמים חודשים, והמתינו ששמותיהם יופיעו ברשימות היוצאים. בהגיע תורם, הוסעו לשדה התעופה של בגדד, ועברו ביקורת מיוחדת של שוטרים עיראקים. הרגעים האחרונים של היהודים על אדמת עיראק הותירו בהם זיכרונות של שוטרים ושוטרות חמורי סבר, שמפשפשים בכליהם ועל גופם, ולוקחים מהם תכשיטים וכל חפץ יקר-ערך שנאסר עליהם לקחתו. עגילים נתלשו מהאוזניים, טבעות נמשכו מאצבעות, ושעונים נשלפו מכיסיהם של גברים.
המטוסים הביאו אותם לנמל התעופה בלוד, שם עברו הליכי קליטה מהירים אשר כללו גם רישום והנפקת תעודות, טיפול רפואי ראשוני וחיטוי בחומר די.די.טי. הזכור לשמצה. מנמל התעופה הועברו בהסעות המוניות להמשך תהליכי הקליטה במחנה המעבר "שער עלייה".
20 חודשים נמשכה הרכבת האווירית שהובילה כ-100 אלף יהודים, ותרמה פרק מזהיר להיסטוריה של עם ישראל וקיבוץ הגלויות בארצו.

שָרָלִיָיה

מחנה קליטה לעולים מכל הגלויות שהוקם על יד חיפה בשנותיה הראשונות של המדינה. שמו הרשמי היה: "שער עלייה" אך בפי העולים נקרא: שָרָלִיָיה.
כשמו, שימש המחנה שער לעולים החדשים שבאו למדינת ישראל, ובו נקלטו עם בואם. ביחד התקבצו יוצאי פולין ותימן, רומניה ועיראק, אירופה ואסיה. משפחות גדולות וקטנות, יחידים ויחידות שבאו אל הארץ שתהיה להם לבית. הם הובאו לשם הישר מהמטוסים ומהאניות, נושאים בידיהם תיקים ומזוודות, וחלומות על חיים חדשים במדינת היהודים.
בלילות ישנו באוהלים על מזרני קש או "מיטות סוכנות" קפיציות ובמשך היום חיפשו איך להעסיק את עצמם. בעלי יוזמה, יצאו מיד למצוא עבודה שהזדמנה – בסבלות, בקטיף, בסלילת כבישים ובכל מה שאיפשר להם להביא אל האוהל כמה פרוטות בסוף היום, לקנות פתיליה, וכלי מטבח, ובגד חם. אחרים נשארו להסתובב בין הגדרות, וחיכו באפס מעשה, שבועות וחודשים, עד שיצרפו את שמם לרשימת היוצאים להשתכן במעברות.
קיבוץ הגלויות בשער עלייה סיפק לעולים החדשים הלם תרבותי. מטבח המחנה סיפק להם מזון אותו לא הכירו בארצות מוצאם. הם עמדו בתור שעות רבות כדי לקבל ריבה, דג מלוח, מרק בטעם אירופאי, ולחם שחור עם מרגרינה. הפיתה המוכרת להם, כמעט ולא נראתה.
העולים מעיראק שראו את הלחם השחור כינו אותו "קוּמבָּאלה" – פצצה, בערבית – וטעמו היה להם מוזר. רבים מהם נהגו להחליף עם העולים מאירופה את הדג-מלוח והקומבאלה הלא-מוכרים עם אורז ותפוחי אדמה אותם הכירו ואליו הורגלו.
חלק מהעולים הועברו משער-עלייה למחנות קליטה אחרים, כמו: פרדס חנה ומגידו.

1951 - שושנה אבן ואימה נדיה במחנה המעבר

נולדה ב-1 בינואר

במעוז ציון יש נשים רבות שתאריך הלידה שלהן כולל שנת לידה בלבד.
כשהן נשאלות מתי נולדו, הן אומרות: "בראשון לינואר".
כך הרגילה אותן הבירוקרטיה.
בערי הולדתן, בעיראק או בכורדיסטאן, לא נערכו רישומים מדויקים לכל התינוקות שנולדו. תאריך הלידה המקורי עבר בעל פה, ונזכר בהקשר של חגי ישראל או עונות השנה. ("לפני פסח" או "בתחילת החורף" ).
כשהגיעו לישראל, הפקידים שסיפקו להם תעודות רשמיות של המדינה, קבעו להן תאריך לידה אחיד, שבו היום והחודש הם: 00.00.
שנת הלידה היתה יותר קרובה למציאות, אבל גם היא לא תמיד מדויקת, וגרמה לעתים קרובות למבוכה. כך למשל, נערות צעירות, לפעמים ילדות ממש, קיבלו צו גיוס לצה"ל ונדרשו לעבור בדיקות רפואיות שיוכיחו את גילן.

רומנטיקה, בנים ובנות

העולים החדשים התקשו להסתגל לתרבות החדשה במדינת ישראל.
הם שהיו רגילים לשמור את בנותיהם בבית, קרוב אל סינרה של אמא, לא מיהרו לקבל את המתירנות הישראלית ואת המפגשים הקרובים בין בנים ובנות. המפגשים והחיכוכים התקיימו כל העת בשיגרת החיים – בחצר ובשכונה, בבית הספר ובמועדון המאולתר שהקימה הסוכנות.
ירושלים, העיר הקרובה, הציעה לבני הנוער סרטים בבתי קולנוע ומועדוני בילוי, כבר בשנות ה-50
אך נערות מעטות העזו לצאת. רק בשנות ה-60, כשגדל דור חדש של נערים ונערות צברים, הותרה מעט הרצועה. גם אז, עם המגבלה הברורה של חזרה הביתה בשעה סבירה.
הורים רבים אסרו על בנותיהם לרקוד במועדון, ללמוד בבתי ספר, ולקיים כל מגע, אפילו בדיבור, עם נערים בני גילן. נשים שהתראיינו לספר הזה סיפרו על דרכי חיזור נסתרות של בחורים צעירים שחפצו בהן, על הקושי בקיום קשר רומנטי שלא מוצא חן בעיני הוריהן, ואפילו על היכרויות שנכפו עליהן – כמה מהן קיבלו את הדין ונישאו לגבר של חייהן בניגוד לרצונן.
גם כאשר התקיים קשר רומנטי, הקשר לא יכול היה להבשיל לנישואים ללא היתר מפורש של ההורים, ובמיוחד אבי המשפחה. הקמת המשפחה עם "אחד משלנו", היה עניין חשוב וקריטי, ותרם להיווצרות חמולות גדולות בקרב עולי עיראק וכורדיסטאן שהקימו את ביתם במעוז ציון.

1958 - דליה וציון בנימין, שבע ברכות מתחת לחופה במעוז ציון

סל קניות

חייהם של תושבי הקסטל בתחילת שנות ה-50 התנהלו באווירת הצנע הכלכלי שהנהיגה ממשלת ישראל.
בקצה שורת הצריפים נבנה צריף הצרכניה, אליו הלכו כל יום נשות המעברה או הילדות שנשלחו מטעמן, עם פנקס תלושים בידיהן. התלושים שימשו לרכישת מזון בסיסי – לחם, סוכר, אורז, שמן וכד' – במנות מוקצבות לכל נפש.
עם התפתחות השכונות א' וב', הוקמו חנויות מכולת קטנות, של צמח ברזאני, ושל פאשה (שלמה יהושע), והצרכניה של נחום. החנויות סיפקו מצרכי יסוד כמו: קמח, שמן, סוכר, ולחם. הקמח נמכר בכמויות גדולות, לעוגות לפיתות ולחם שאפו הנשים בבית.
כדי לרכוש בשר ומגוון פירות וירקות טריים הרחיקו הנשים אל שוק "מחנה יהודה" בירושלים (מָחְנֶ-יוּדָא). השוק היה מרכז הקניות האולטימטיבי בו קנו הכל – ממזון טרי ועד ביגוד והנעלה. אימהות שרצו לרכוש בגד יותר אופנתי, הרחיקו מעט אל החנויות ברחוב יפו. החנויות המוכרות והאהובות על נשות הקסטל היו "מעיין שטוב", חנות "אתא", וחנות הכל בו של "המשביר לצרכן" שנפתחה בשנות ה-70.
הנסיעה לירושלים היתה שגרה יומיומית. אימהות ואבות, נערות ונערים המתינו כל בוקר בתחנה לאוטובוס "אגד", שהגיע בשעות קבועות. הם נסעו בו לעבודה, לשווקים, ולחנויות המסחר בהן קנו בגדים ונעלים לילדים, מכשירי חשמל, ריהוט, כלי תפירה וכל צרכיהם היומיומיים.
ימי חמישי ושישי היו ימי השוק הגדולים. נהגי האוטובוס התרגלו למראה גברת עם סלים מדדה במדרגות ונכנסת פנימה, מתיישבת על ספסל ומניחה את הסלים הגדושים בין המעברים, או על מושב פנוי. ואחריה עוד גברות עם סלים, ועוד גברים שקונים לנשותיהם מצרכים לכבוד שבת.

הגברת מיימון מרחביה

בשנות ה-50 יצאו נשים ונערות מהקסטל לחפש עבודה. ההיצע היה מוגבל לעבודות ניקיון ומשק בית, ורובן, שהיו חסרות השכלה ומקצוע, חיפשו את הפרנסה בכל מקום שרק היה אפשר. במקום לעמוד בתורים הארוכים של לשכת העבודה, הן פנו אל הגברת מיימון.
הגברת מיימון התגוררה בבית בלב שכונת "רחביה" היוקרתית, וניהלה משם עסק פרטי לאספקת כח אדם זמין וזול. היא היתה מקושרת לכל בעלי הבית שחיפשו עוזרת או מטפלת, ולמשרדים שחיפשו עובדות ניקיון. שמה עבר מפה לאוזן והגיע אל נשות הקסטל. הן באו כל בוקר אל הבית, לקבל מהגברת מיימון כתובת לעוד יום של עבודה, בסופו הן יוכלו לחזור הביתה עם לירה או שתיים בכיס.
לעיתים קרובות נגמרו הצעות העבודה, והגברת מיימון הציעה, למי שרצתה, לנקות את הבית שלה, ושילמה לה כמה פרוטות שכיסו את דמי הנסיעה באוטובוס למעוז ציון.
הגברת מיימון שלטה בגורל הפרנסה של מאות משפחות, ובנות הקסטל עשו כל מאמץ להתחבב עליה, להחניף לה, להתחנן בפניה, ולהודות לה על כל כתובת של עבודה. יחסה אליהן מוזכר בזיכרונות הנשים בשלל תיאורים מנוגדים, מיחס קשוח והשפלה עד חמלה ואמפתיה.

תופעת השְכוֹל

המשפחות הכורדיות שהגיעו לארץ התברכו במספר ילדים רב.
כמעט כל אחת מהנשים שהתראיינו לספר הזה, סיפרה כי המניין הסופי של ילדי משפחתם היה גבוה יותר מהידוע, וכי בכורדיסטאן נפטרו ילד אחד או שניים, לעתים שלושה וגם חמישה ויותר. ככל הנראה, בגלל רפואה לא מפותחת, ומערכת לא נאותה של שמירת הבריאות.
סיפורה בת שבע פנחס המובא בהמשך, מספר על 16 ילדים שנפטרו לאֵם אחת, אימה, אחרי שבאו לעולם.
על פי העדויות שלהן, מות הילדים היה "חלק מהחיים", תופעה נרחבת אשר כללה גם הריונות שנגדעו בהפלה, ולידות שהסתיימו במות הילוד. האבל על מות הילדים לא תפס מקום נרחב בשיגרה היומיומית ואף אחד לא עשה מזה עניין גדול. קשיי החיים והמלחמה על הקיום, גרמו להורים להתגבר על האובדן ולהמשיך ללדת ילדים נוספים. בסיפורים שעברו מדור לדור הוזכרו רק פרטים כלליים על עצם לידתם של אותם ילדים, ועל העובדה שנפטרו.

רעיה ואם

עם בוא העולים למעברת הקסטל, מעמד האשה לא עבר שינוי חד ומהיר, אבל התנאים שלה להתנהל כרעיה ואֵם עברו מהפך.
הרעיה הצעירה שנישאה, נדרשה לבשל לבעלה כבר מיומה הראשון כאשת איש, ומאז לא עזבה את המטבח שהיה למקומה הטבעי ולממלכה שלה בלבד. לעתים קרובות היא עמדה על כך שהאבזרים הראשונים בבית – יהיו אבזרי מטבח חדשניים, כמו: מקרר חשמלי או תנור אפייה. נשים רבות הכירו את המטבח ותבשיליו עוד מהיותן נערות, כשעזרו בבית אימן או בבתים בהן עבדו כמטפלות. אחרות קיבלו הדרכה מהאשה הקרובה אליהן – אמא, חותנת, גיסה או חברה קרובה.
עם כניסתה להיריון הכירה האמא לעתיד את תחנת טיפת חלב. התחנה הראשונה נפתחה עוד בימי הצריפים והמעברה, ומאז היא חלק מהנוף המקומי. בתחנה ערכו ליולדת היכרות עם טיפול בתינוקות, שונה מהטיפול אליו הורגלה בארץ מוצאה. הטיפול כלל מעקב אחר ההיריון, זריקות וחיסונים לתינוקות, שקילה תקופתית, ביקורת התפתחותית של הילד ואפילו הדרכה בהחתלת התינוק בחיתול עשוי מבד – פריט לבוש שלא היה מוכר להן. האחות, נעמי ליפשיץ, מוזכרת בסיפוריהן של נשות הקסטל כמי שהיתה בקשר יומיומי עם כל אמא, וערכה ביקורים בביתן של אלה שלא יכלו להגיע לתחנה.
האמא הצעירה התמודדה עם גידול ילדים, בדרך כלל מספר גבוה של ילדים, וגם עם עבודה שנאלצה לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. בשנות ה-50 ואפילו בשנות ה-60 עמדו לרשותה הכלים הבסיסיים שעמדו למשפחות ישראליות רבות: פרימוסים לבישול ומקררים לא חשמליים (עם תבניות קרח בתא ההקפאה). את הכביסה, כולל החיתולים מבד, כיבסה בידיה בתוך גיגית עשויה מפח ובתוכו מים שהורתחו בדוד.

1965 - האמא גאולה דוד ותינוקה, בחצר ביתם

נחלה ומנוחה

נשות הקסטל, גיבורות הספר הזה, עברו דרך ארוכה עד שהגיעו אל הנחלה והנחת, בווילה או בקוטג' עם חצר סביבו וילדים צוהלים בתוכו.
כמעט כולן לא זכו להשלים לימודים מסודרים, אבל הצליחו להקים משפחות בכבוד וביושר. בלי כפית של כסף, בלי מתנות מהמדינה, בלי זכייה בפרס. רק מעבודה קשה – בדרך כלל עבודת כפיים. האשה והבעל, ביחד או לחוד, לא בחלו בשום עיסוק שיביא להם ולילדיהם פרנסה, גם אם זו עבודה שאחרים נרתעים ממנה. הם חסכו לירה ועוד לירה, שקל ועוד שקל, גידלו ילדים, במספר גבוה מהממוצע הארצי, והגיעו בכוחות עצמם אל הבית והנחלה.
לפעמים הם בנו במו ידיהם קירות בבית כי לא היה כסף לשלם לקבלן ולפועלים. לפעמים נאלצו לחיות שנים רבות בצפיפות עם ילדיהם בחדרים קטנים עד שיוכלו להרחיב את הבית, להוסיף עוד קומה. לפעמים ויתרו על הנאות החיים הקטנות, על אבזרים נוחים לשימוש יומיומי, כשלנגד עיניהם רק מטרה אחת: קיום המשפחה בכבוד.
בדרך אל הבית והנחלה התגוררו בצריף מפח, עשו שימוש בשירותים שנבנו מחוץ לבית, ישנו במיטה עם אח או אחות כשרגליו של אחד נוגעות בראשו של השני, כלה גרה עם חמותה וחתן עם חותנו, ילדים הכינו שיעורי בית בתורנות על שולחן כתיבה אחד.
בקצה הדרך, הבית של נשות הקסטל, עם החצר סביבו והקומה השנייה או השלישית, הוא מבצר של אושר ושמחה משפחתית. רבות מהן חולקות את נחלתן עם ילדיהם ונכדיהם, ואחרות מארחות בביתן את בני משפחותיהן הענפות עם בישולים מעשי ידיהן.

2012 - בית משפחת חן במעוז ציון

 

עוד על הקסטליאניות ועל היישוב מעוז ציון, בלחיצה על הקישורים הבאים:

  נא להכיר: קסטליאניות.

  קצת היסטוריה – ממעברת הקסטל למעוז ציון.

  הווי וזיכרונות משותפים.

  קהילות המוצא – מהיכן הגיעו מתיישבי מעוז ציון.

  קורות חייה של סימה בראשי.

  קורות חייה של פרחיה ברזאני.

.

קטגוריה: הקסטליאניות מילות מפתח: , , , , , , , , , , , , , , , , , . שמור במועדפים קישור.

.